במשך שמונה שנים (1992-1984) אני מגיע עשרות פעמים לרומא עקב עבודתי במשימות עבור ה-FAO ועבור קרן האו"ם לפיתוח החקלאות (IFAD) שמרכז שניהם הוא ברומא. בעבודה עבור ה-FAO אני משתכן בחדר בחצר כנסיה, במרחק הליכה מבניני ה-FAO הנמצאים ב-Termi de Caracalla בלב העיר הרומית העתיקה. בדרכי לעבודה אני עובר דרך שכונת Aventino, השכונה היפה בעיר, עוצר ומצלם שוב ושוב את הקירות ברחוב Sant Anselmo. בכל צילום אני מגלה רבדים נוספים בקירות. בתקופת העבודה עבור IFAD אני שוכר דירות במקומות שונים בעיר ומגיע לעבודה באמצעות הרכבת התחתית. כך אני לומד להכיר היטב את כל רחבי העיר הנפלאה. אני נהנה ברומא ממוסיקה, בלט ואופרה, אוכל מדהים, ומחברה טובה של ליליאנה, יהודייה ילידת לוב, העובדת במוסד האו"ם, של קוני וקלאודיו, ושל טינו וקאטה ורוזאנה, בתם.

“במדבר” הוא יומן-מסע מצולם של מוזי, מהנדס-צלם ישראלי בלב המאפלה של תקופת הרעב במזרח אפריקה בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. "מי שלא היה שם לא יוכל לעולם להבין" מסכימים מוזי וטינו שפעל באותה תקופה בסומליה. מוזי נשלח בראשית 1984 למחוז טורקנה, שבצפון קניה מטעםFAO  (ארגון המזון והחקלאות של האו"מ) לבחינת היתכנות לפיתוח מקורות מים בעבודת ידיים באמצעות כ-20 אלף נשים וקשישים מזי רעב, בתכנית Food for Work של ארגון UNWFP. מוזי נע במשך שבועות ארוכים בודד בג'יפ סוזוקי בצפון מחוז טורקנה בין מחנות העבודה, לאורך גבולות אוגנדה, סודן ואתיופיה שם הוא נחשף לאסטרטגיות השרידות של תרבות הבקר במרחבים הצחיחים העצומים. הוא פוגש שם בדמויות בלתי-נשכחות: פיטר דאלין האנגלי, מספר סיפורים נפלא; סי־די האשנטית ממערב אפריקה; מתנדבים הולנדים, אחיות איריות; ומעל לכל רוחן הגאה של נשות טורקנה העובדות שש שעות ביום בחום של 43 מעלות ללא צל בעבור קילו קמח וחופן קטניות מיובשות וממשיכות לרקוד שעתיים נוספות ללא תמורה. בראשית שנת 1985, חוזר מוזי במימון NORAD, סיוע הנורבגי, להעביר קורס מעשי לפתוח מתקני מים ל-40 מנהיגים מקומיים. במסגרת הקורס מוקמים מתקני תפיסת מים בקרבת מחנות העבודה וגשמים ראשונים מניבים תוצאות: המתקנים מתמלאים מים, וגידולי סורגום מבשילים בלויאאל. ובינתיים, מאבד מוזי חברים רבים משבט הטורקנה במגפת דלקת קרום המוח, בפשיטות בקר על שבטים אחרים (הפוקוט מדרום, שבטי הקרמג'ונג באוגנדה במזרח, הטופוסה בסודן מצפון, והמרילה באתיופיה אף הם בצפון). הנשים נפגעות מציסטה הפוגעת בכבד וכולם אוהבים את המצורעים כי אין להם תחושה באצבעות הידיים כאשר מוציאים גחלים מהמדורה. הספר מלא באנקדוטות צבעוניות,  בבונים המטפסים על הג’יפ ומציצים, אחיות איריות בעלות מזג חם, ופשיטות בקר לפעמים הזויות. הספר מוקדש לזכרו פיטר דאלין, “האיש שהכשיר אותי לעבודה באפריקה”. זהו סיפור על תושייה אנושית, תרבות מדבר שורדת ואמונה עיקשת בתקווה שנותנת טיפת המים הראשונה הנקלטת באדמה.

במשך תקופה של כשנתיים (1985-1987) אני מבצע שבע נסיעות ללסוטו (Lesotho) מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שמושבו ברומא. המשימה – פרוייקט TCP (Technical Cooperation Project) עם תקציב צנוע, לפיתוח פתרונות בציר מים לטובת קבוצות נשים העוסקות בחקלאות. לסוטו, ארץ קטנה בדרום יבשת אפריקה, מוקפת כולה על-ידי דרום אפריקה וללא מוצא לים. שוכנת בגובה 6000-3000 מטר מעל פני הים. בלסוטו מיעוט גברים, רובם מגויסים לעבודה במכרות בדרום אפריקה. הם חוזרים הביתה אחת לכמה חודשים ומדביקים את נשותיהם באיידס.

מבטי הוא השם שניתן לפח גלי המשמש לפחונים המשמשים כבית למיליונים בשכונות המצוקה של ניירובי, קיברה  (Kibera), קאנגמי  (Kangemi), קאוואנגווארה  (Kawangware). אלו סלאמז בהם הצפיפות ותנאי המחייה הם מהגרועים בעולם, גרועים אף מהבאריוז של ריו דה ג'נאיירו בברזיל. תערוכת "Through Mabati" דרך מבטי, כוללת סיפורים קצרים אותם שומעים דרך הפח הגלי הדק. אלו, סיפורים על נשים החיות ברמת עוני מוחלט. הסיפורים מלווים בצילומי תקריב של הפח הגלי והצבע המתקלף. כל כך קרוב עד כי נוצרו צילומי צבע מופשט. התערוכה אשר כללה את הצילומים והסיפורים הוצגה בגלריית רמומה, מוזיאון ראהימטוללה (Rahimtullah) לאמנות מודרנית בניירובי בשנת 2003. את מעמד הפתיחה כבדו פרופסור קארגה מוטאהי, מנכ"ל משרד החינוך של קניה ועמנואל סרי, שגריר ישראל בקניה. ארבעה שחקנים, מהמובילים בקניה, הובילו את האורחים מסיפור לסיפור תוך כדי המחזת הסיפור. בתערוכה בקרה העילית התרבותית של ניירובי, ציירים רבים, וכן כיתות של ילדים ונוער מאותם שכונות מצוקה המגיעים למוזיאון לחוות אמנות. הצילומים למכירה. את האוסף כולו הכולל את הסיפורים ואת הצילומים ניתן לרכוש במודפס בכריכה קשה.