קבצי הסיפורים של מוזי

ימי אירן
"ימי איראן” הוא יומן-מסע מצולם של מוזי, מהנדס-צלם, הנע בקו ישראל-אירן בתקופה מראשית שנת 1974 עד נובמבר 1978. הספר מתאר עבודות יעוץ הנדסי שבצע מוזי ברחבי אירן ואוסף דמויות ססגוניות, שותפים איראנים, מהנדסים ישראלים ודיפלומטים, היוצרים פסיפס תרבותי מרתק. דרך אנקדוטות חדות ומלאות הומור נחשף הקורא לעולם משא-ומתן עקלקל: “צ’אש” שלא קורה, מתנות נגד עין-הרע וחשבונות הנגבים בשקי מזומנים. בין פגישות חוזיות יוצא המספר מטהרן הבירה, צפונה לאזור הים הכספי, ודרומה דרך מדבר המלח, חוצה ערים כמו אספהאן, שיראז ומשהד, טועם צ’לו-קבאב, מאזין לגוגוש במועדוני הלילה ומנווט בין תרבות עתיקה לשחיתות מודרנית – תמיד מאחורי עדשת המצלמה. ברקע רוחשת המהפכה האסלאמית, הסוגרת אט-אט את שמי איראן ומאלצת אותו לחלץ עובדים, למכור רכבים ולחזור ארצה בחליפה מקומטת ושלושה שקי חיתולים חד-פעמיים. הספר משלב תיעוד חזותי נדיר, הומור עצמי ותובנות על כבוד, סבלנות ושיטת המיקוח “300-200-100” שפיתח המחבר. זהו סיפור על אומץ, יצירתיות ותושייה, המעניק הצצה נדירה לאיראן של תקופת השאה, לפני שהתהפכה מן היסוד. מפגשי הדרך עם נהגי המוניות “גאוני המחשב”, השיעורים על חשיבות הכבוד והחליפה הנצחית מצטרפים לכדי דיוקן אישי-קולקטיבי רווי צבע וטעם.

אלבניה
טלפון מגברת Matovu מ IFAD אני אוהב לקבל טלפונים מגברת מטובו. מה-טובו זו ברכה, אני מזכיר לה. "מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל". גברת מה-טובו מגייסת אותי הפעם למשימה באלבניה. השתתפות בצוות בקרה על פרויקט במימון IFAD המקיף עשרות פרויקטים קטנים בכל חלקי אלבניה מהאלפים האלבנים בצפון ועד גבול יוון בדרום. ראש הצוות כלכלן דני, ובצוות יועץ חרש מסרילנקה, ואגרונום איטלקי (ג'ורג'יו, יהודי חם). אני אכסה הספקת מים, השקייה, דרכים חקלאיות וסביבה. מובטח סיור מקיף ברחבי המדינה המרתקת שהיתה סגורה לזרים כל כך הרבה שנים תחת שלטונו של הרודן, הודג'ה.

נסעתי לספרד לחפש
הוא נפרד מאיתנו בפוקרה בכעס אנחנו נוסעים הביתה הוא להודו לא שומעים ממנו זמן רב

במדבר
“במדבר” הוא יומן-מסע מצולם של מוזי, מהנדס-צלם ישראלי בלב המאפלה של תקופת הרעב במזרח אפריקה בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. "מי שלא היה שם לא יוכל לעולם להבין" מסכימים מוזי וטינו שפעל באותה תקופה בסומליה. מוזי נשלח בראשית 1984 למחוז טורקנה, שבצפון קניה מטעםFAO (ארגון המזון והחקלאות של האו"מ) לבחינת היתכנות לפיתוח מקורות מים בעבודת ידיים באמצעות כ-20 אלף נשים וקשישים מזי רעב, בתכנית Food for Work של ארגון UNWFP. מוזי נע במשך שבועות ארוכים בודד בג'יפ סוזוקי בצפון מחוז טורקנה בין מחנות העבודה, לאורך גבולות אוגנדה, סודן ואתיופיה שם הוא נחשף לאסטרטגיות השרידות של תרבות הבקר במרחבים הצחיחים העצומים. הוא פוגש שם בדמויות בלתי-נשכחות: פיטר דאלין האנגלי, מספר סיפורים נפלא; סי־די האשנטית ממערב אפריקה; מתנדבים הולנדים, אחיות איריות; ומעל לכל רוחן הגאה של נשות טורקנה העובדות שש שעות ביום בחום של 43 מעלות ללא צל בעבור קילו קמח וחופן קטניות מיובשות וממשיכות לרקוד שעתיים נוספות ללא תמורה. בראשית שנת 1985, חוזר מוזי במימון NORAD, סיוע הנורבגי, להעביר קורס מעשי לפתוח מתקני מים ל-40 מנהיגים מקומיים. במסגרת הקורס מוקמים מתקני תפיסת מים בקרבת מחנות העבודה וגשמים ראשונים מניבים תוצאות: המתקנים מתמלאים מים, וגידולי סורגום מבשילים בלויאאל. ובינתיים, מאבד מוזי חברים רבים משבט הטורקנה במגפת דלקת קרום המוח, בפשיטות בקר על שבטים אחרים (הפוקוט מדרום, שבטי הקרמג'ונג באוגנדה במזרח, הטופוסה בסודן מצפון, והמרילה באתיופיה אף הם בצפון). הנשים נפגעות מציסטה הפוגעת בכבד וכולם אוהבים את המצורעים כי אין להם תחושה באצבעות הידיים כאשר מוציאים גחלים מהמדורה. הספר מלא באנקדוטות צבעוניות, בבונים המטפסים על הג’יפ ומציצים, אחיות איריות בעלות מזג חם, ופשיטות בקר לפעמים הזויות. הספר מוקדש לזכרו פיטר דאלין, “האיש שהכשיר אותי לעבודה באפריקה”. זהו סיפור על תושייה אנושית, תרבות מדבר שורדת ואמונה עיקשת בתקווה שנותנת טיפת המים הראשונה הנקלטת באדמה.

במחנות פליטים
מגויס ע"י UNHCR סוכנות האו"מ לפליטים, למשימה במחנות הפליטים שבקניה. כמה ימים בבסיס האו"מ בג'נבה כמה שבועות בשלושת מקבצי מחנות הפליטים בקניה
- מחנות דאדאאב במזרח קניה באזור המאוכלס בסומלים קנייתים, עם מאות אלפי פליטי מלחמות האזרחים בסומליה
- מחנה קאקומה, במחוז טורקנה בצפון קניה עם מאות אלפי פליטי מלחמות האזרחים בסודן
- ומחנה קטן בדרום קניה באזור החוף, בקרבת מאלינדי עם פליטים מכל רחבי יבשת אפריקה.

בהר
במשך תקופה של כשנתיים (1985-1987) אני מבצע שבע נסיעות ללסוטו (Lesotho) מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שמושבו ברומא. המשימה – פרוייקט TCP (Technical Cooperation Project) עם תקציב צנוע, לפיתוח פתרונות בציר מים לטובת קבוצות נשים העוסקות בחקלאות. לסוטו, ארץ קטנה בדרום יבשת אפריקה, מוקפת כולה על-ידי דרום אפריקה וללא מוצא לים. שוכנת בגובה 6000-3000 מטר מעל פני הים. בלסוטו מיעוט גברים, רובם מגויסים לעבודה במכרות בדרום אפריקה. הם חוזרים הביתה אחת לכמה חודשים ומדביקים את נשותיהם באיידס.

ברומא
במשך שמונה שנים (1992-1984) אני מגיע עשרות פעמים לרומא עקב עבודתי במשימות עבור ה-FAO ועבור קרן האו"ם לפיתוח החקלאות (IFAD) שמרכז שניהם הוא ברומא. בעבודה עבור ה-FAO אני משתכן בחדר בחצר כנסיה, במרחק הליכה מבניני ה-FAO הנמצאים ב-Termi de Caracalla בלב העיר הרומית העתיקה. בדרכי לעבודה אני עובר דרך שכונת Aventino, השכונה היפה בעיר, עוצר ומצלם שוב ושוב את הקירות ברחוב Sant Anselmo. בכל צילום אני מגלה רבדים נוספים בקירות. בתקופת העבודה עבור IFAD אני שוכר דירות במקומות שונים בעיר ומגיע לעבודה באמצעות הרכבת התחתית. כך אני לומד להכיר היטב את כל רחבי העיר הנפלאה. אני נהנה ברומא ממוסיקה, בלט ואופרה, אוכל מדהים, ומחברה טובה של ליליאנה, יהודייה ילידת לוב, העובדת במוסד האו"ם, של קוני וקלאודיו, ושל טינו וקאטה ורוזאנה, בתם.

בשבטי המקנה
בהמשך שנות השמונים אני מגיע תכופות לאזורים הצחיחים של קניה המהווים מעל 80% משטח המדינה ומכילים בתוכם מלבד חיות הבר, כעשרה מיליון תושבים, רק 15% מהאוכלוסיה. בסדרת משימות אותן אני מבצע עבור אירגונים רב לאומיים שונים אני מתוודע לאסטרטגיית השרידות של תושבי האזורים הצחיחים והשוליים, אסטרטגיה שבבסיסה תרבות מבוססת מקנה. אני חוזר וקורא בספר בראשית. קורא על המאבק בין קיין והבל, מאבק בין שתי תרבויות, שתי אסטרטגיות לשרידות. האחד מבוסס מקנה והשני מבוסס חקלאות (מי הרג את מי? ומי בסופו של דבר נצח?) ובהמשך ספר בראשית פירוט השרידות באמצעות מקנה: לך לך, חפירת בארות למקנה, מלחמה על שבע הבארות, חקלאות מזדמנת – מאה השערים של יצחק.

בחוף
"האם אבא שלך היה באבון?" שואלים אותי ילדים בעומק הבוש שמעולם לא ראו אדם "לבן" ומעולם לא ראו גבר עם שערות על הרגליים. בתקופה משנת 1986 עד 1992 אני מגיע רבות לאזורי החוף של קניה במסגרת משימות, בעיקר עבור הבנק העולמי. זה כולל הכנת פרוייקט תמיכה בשבטי תרבות המקנה ולאחר מכן הכנת תכנית אסטרטגית לפיתוח האזורים הצחיחים הכוללים גם את מחוזות החוף. בהמשך, החל מראשית שנת 1990 עד סוף שנת 1991 אני מעורב בסדרת משימות למחוזות החוף של קניה עבור IFAD קרן האו"מ לפיתוח החקלאות שבסיסה ברומא. משימות אלו מביאות אותי בעיקר למחוזות טאנה (Tana River District) ולאמו (Lamu District) המחוזות הנשכחים של קניה.

בחוף – קרקס נודד
פרויקט החוף של IFAD 1991-1990 – קרקס נודד בהמשך שנת 1990 אני במחוזות החוף של קניה, בעיקר במחוזות טאנה (Tana River) ולאמו (Lamu) ובעיירה מלינדי (Malindi). ראשית משתתף במשלחת להכנת מסמך פרויקט לפיתוח חמשת מחוזות החוף, מהמחוזות הנחשלים ביותר של קניה. לאחר מכן משתתף במשלחת נוספת להערכת הפרויקט לקראת אישור המימון, ובסוף אני ממונה לעמוד בראש משלחת נרחבת לביצוע סדרה מקיפה של סקרים מוקדמים לקראת הפעלת הפרויקט.

בחוף – לאמו
שתי נשים מתפלשות בעפר במריבה הנראית רצינית. "מה קורה?" אני שואל. סוף סוף לאחר כל כך הרבה ניסיונות לאורך השנים, אני מגיע לפגוש את אנשי שבט הבוני. פנדה נגואו (PandaNguo) הוא ישוב קטן של שבט הבוני במעמקי הבוש. "הם נלחמות עליך" מסבירים. "המנצחת תהיה לך"

עם הנואר בדרום סודן
בעיצומה של מלחמת האזרחים בסודן, בין הצפון הערבי/מוסלמי לבין הדרום המורכב משבטי מקנה אפריקנים (נוצרים) אני נשלח ב 2003, ע"י ארגון סיוע בריטי למשימת בקרה על פרויקט הספקת מים במחוז Upper Nile. קיטקה (Kitka), נציג הארגון, ואני נוחתים בלוקיצוקיו (Lokichoggio), על משולש הגבולות קניה/סודן/אוגנדה המשמשת כשער לכל הסיוע המוזרם למורדים בדרום סודן.

Through Mabati
מבטי הוא השם שניתן לפח גלי המשמש לפחונים המשמשים כבית למיליונים בשכונות המצוקה של ניירובי, קיברה (Kibera), קאנגמי (Kangemi), קאוואנגווארה (Kawangware). אלו סלאמז בהם הצפיפות ותנאי המחייה הם מהגרועים בעולם, גרועים אף מהבאריוז של ריו דה ג'נאיירו בברזיל. תערוכת "Through Mabati" דרך מבטי, כוללת סיפורים קצרים אותם שומעים דרך הפח הגלי הדק. אלו, סיפורים על נשים החיות ברמת עוני מוחלט. הסיפורים מלווים בצילומי תקריב של הפח הגלי והצבע המתקלף. כל כך קרוב עד כי נוצרו צילומי צבע מופשט. התערוכה אשר כללה את הצילומים והסיפורים הוצגה בגלריית רמומה, מוזיאון ראהימטוללה (Rahimtullah) לאמנות מודרנית בניירובי בשנת 2003. את מעמד הפתיחה כבדו פרופסור קארגה מוטאהי, מנכ"ל משרד החינוך של קניה ועמנואל סרי, שגריר ישראל בקניה. ארבעה שחקנים, מהמובילים בקניה, הובילו את האורחים מסיפור לסיפור תוך כדי המחזת הסיפור. בתערוכה בקרה העילית התרבותית של ניירובי, ציירים רבים, וכן כיתות של ילדים ונוער מאותם שכונות מצוקה המגיעים למוזיאון לחוות אמנות. הצילומים למכירה. את האוסף כולו הכולל את הסיפורים ואת הצילומים ניתן לרכוש במודפס בכריכה קשה.