בהר

אני מפתח שם טכניקה של בציר מי-נגר עיליים ממשטחי קרקע משופעים אל עבר בריכה.

תוך פרק זמן קצר מקימים מתקן ראשון במחמנג (Makhemeng).

לאחר השלמת המתקן פונים אלי ארגוני סיוע רבים ומבקשים ליישם טכניקה זו גם בפרויקטים שלהם באתרים נוספים. כך אני יוצר שיתופי פעולה עם גורמים רבים, וממנף את התקציב הזעיר, המכסה בעיקר את משכורתי, לביצוע בהיקף נרחב.

מנהל פרוייקט אמריקני לפיתוח החקלאות בלסוטו, עם תקציב של 26 מיליוני דולר, אומר שהשפעת הפרוייקט שלי גדול משלהם, למרות שבאותה תקופה הוציא במקביל תקציב הגדול פי עשרים מהתקציב שלי. בסופו של דבר לצערי, המתקנים אינם מוכיחים את עצמם עקב ביצוע לקוי של בריכות האגירה והפרוייקט נכשל.

ללסוטו, מלך, מושוואשוואה השני (Moshoeshoe II), ואני עובד ישירות מול הפקידות המקומית. מטעם ממשלת לסוטו מוצב לבויה חסואנה (Leboea Khasoane)  כשותף לעבודה. אנו עובדים יחד מצוין, ומבינים אחד את השני אף ללא מילים.

לבויה, בניגוד לכולם, אינו שותה אלכוהול.

צריכת האלכוהול לנפש בלסוטו היא מהגבוהות בעולם, גבוהה אף מזו של בלגיה.

ובכל יום ראשון מגיעים האנשים לעבודה ואומרים: "הלוהו א בוהלוקו" Hloho e bohloko– כואב לי הראש.

נציג ארגון המזון והחקלאות בעיר הבירה מסרו (Maseru), בן למשפחה ידועה משבט הבאלויה (Baluhya) שבקניה, כמעט שאינו מגיע למשרד. כאשר אני נזקק לחתימתו על מסמך, אני חוצה את הכביש ופונה אליו במקומו הקבוע בבר שממול. באחד הימים, בהיעדר הנציג, סגנו, והמומחים הקבועים, אני נשלח במרצדס השחורה עם דגל האו"ם לייצג את הארגון במקומם. הכל נדהמים כאשר אני מופיע ללא חליפה.

דואר מהבית אני אוסף במשרדי האו"ם במתחם אחר בעיר. אין שם חניה ואני חונה, לקול מחאות הנהגים, בחניה של נציג האו"ם בלסוטו.

בלסוטו אני מתידד עם מייק אוסטין, אמריקני מדטרויט, שהגיע כמתנדב Peace Corp ונשאר בלסוטו כיועץ חקלאי במימון סיוע החוץ הגרמני. מייק עובד באזור סמונגקונג (Semonkong), מרחק מאתיים ק"מ מהבירה מסרו. בחצר האחורית שלו מפל מים עם נפילה של 192 מטר.

הדרך ממסרו מטפסת מרום 3000 מטר מעל פני הים ל-5000 ובדרך שלושה מעברי הרים. אחד המעברים, מסוכן במיוחד. בכל נסיעה לסמונקונג נגיעה קלה בדוושת המעצור גורמת לרכב להסתחרר ולגלוש אל עבר התהום. זה קורה שוב ושוב, ואיני לומד לקח.

לאחר שמסיים בלסוטו, מגיע מייק לישראל להשתלם בחווה בעובדה וחי אצלנו בבית.

הבנים שלי מעריצים אותו.

כאשר שואלים אותם: "מה אתם רוצים להיות כשתהיו גדולים?"

אומרים הבנים: "רוצים להיות מייק".

מייק מחבר אותי עם פלורינה פקו (Florina Peko), מורה לשפות דרום היבשת.

פלורינה מגיעה בכל יום בערב לחדרי במלון, מדברת עימי רק בססוטו (Sesotho), ואינה מאפשרת לעיניים שלי להתחמק מעיניה.

תוך שבועיים אני מדבר שוטף.

בכל יום, בדרך לעבודה במחמנג (Makhmeng), דרומית למסרו, מרחק נסיעה של כשעה וחצי, היא מצטרפת עד העיירה מפטנג (Mafeteng), שם היא מפקחת על בניית ביתה. בדרך היא טוחנת אותי בססוטו, ולפני שאני חוזר לישראל, נותנת לי קלטת כדי להמשיך ולהתאמן.

מורה מדהימה!

אנשי הסוטו, כאנשי הרים גבוהים ומושלגים, נחשבים לאנשים סגורים וקשים.

רק לאחר שפלורינה מלמדת אותי את שפתם, ססוטו, אני מצליח לפצח אותם, ולומד להעריכם.

אני אוכל במספר מסעדות במסרו.

מסעדה בבעלות אמריקני שחור, פסנתרן ג'אז.

האוכל מצוין, והמוזיקה נהדרת, אולם מחכים כשעתיים מרגע ההזמנה עד שמגיע האוכל לשולחן.

אני נוהג להזמין, לצאת לסידורים שונים, ולחזור לאחר שעתיים.

מסעדה נוספת, איטלקית, כאן איני מזמין, הטבחית רוסאלבה, ידידה טובה, מחליטה בעצמה מה אוכל.

לסוטו ארץ קטנה וכולם מכירים את כולם.

כאשר אני נוסע עם שר התקשורת וינסנט מאלבו, בין כפרים בדרכים צדדיות עוצרת אותנו קשישה ופונה אלי בססוטו ואומרת:

“Ndate Moshe, kea kula""אני חולה".

וינסנט פונה אליה, מתפלא שהיא מכירה אותי, ושואלת: "ומי אני?"

"אין לי כל מושג מי אתה" משיבה הקשישה.

וינסנט מגיב ואומר לי: "כדאי שתזהר, עלולים לבחור בך כאן לראש העיר".

בלסוטו אין מכרות יהלומים, אך קיים מסחר ער ביהלומים מוברחים מדרום אפריקה.

כאשר דופקים בלילה על דלתי אנשים הנצמדים לחבילות קטנות, אני מפנה אותם אל השכנים, סוחרי יהלומים מישראל ומבלגיה.

לצורך העבודה אני רוכש טנדר טויוטה חדש. הרכב מגיע בתקופת העדרי מלסוטו ולבויה, שותפי לעבודה, יוצא עימו לשטח. בכביש הראשי למפטנג, מפספס סיבוב ומתגלגל עם הרכב לתעלה. לבויה יצא ללא פגע אך הצליח להכניס טויוטה חדשה מהאריזה, היישר למוסך.

בהמשך סיכמנו שאני נוהג, ולבויה מנווט.

הנהיגה בלסוטו קשה מאד עקב דרכי העפר.

העפר הוא מחרסית דיספרסיבית הזורמת כמו קאקי של תינוקות כאשר נרטבת.

אני נוהג במהירות, ובעודף ביטחון, מסתחרר, עף מהכביש, ולא לומד לקח.

כאשר אוטובוס חוסם את הדרך הראשית בעליה ליד אוניברסיטת רומא, לבויה מכניס אותי לדרך ארוכה ולא מוכרת, דרך העוקפת את הדרך הראשית.

הוא אינו מזהיר אותי לפני גשר צר העושה סיבוב של 180 מעלות מעל לקניון עמוק. אני נכנס לסיבוב במהירות גבוהה מדי אך מצליח לייצב את המכונית ולצאת בצד השני מבלי ליפול לקניון.

בדרך למחמנג גשר אירי. בכל יום, בדרך חזרה מהאתר אני מנסה, ללא הצלחה, להיכנס לגשר במהירות כזו שתרים את כל ארבעת הגלגלים באוויר. ביום האחרון באתר, לאחר הפרידות הנרגשות, אני חוזר עמוס בציוד ובאנשים, נכנס לגשר האירי במהירות גבוהה מדי, וצורח בהתלהבות כאשר הטויוטה הכבדה עם כל האנשים בארגז מתרוממת וארבעת הגלגלים באוויר.

רפואה אלטרנטיבית

לאחר כשבוע בלסוטו אני יוצא לבד לשטח כדי להתרשם באופן עצמאי קודם שאחל ביישום הפרויקט. אני מתכנן מסע של שבוע במחוזות הדרום והמזרח. בדרך אני מנסה לקלוט את התרבות המקומית, ולהבין את דרך החשיבה של המקומיים המתגוררים באזור ההר הגבוה והקר.

בקוטינג (Quthing) אני פוגש קצינת מחוז לחקלאות שהשלימה את לימודיה בישראל. במהלך יום ארוך בשטח, אני שואל אף מעבר לנושאי חקלאות ומים. אני מעז לשאול בנושא ה"רצח הרפואי", שיטת הריפוי המסורתית. על פי שיטה זו מהווים איבריו של אדם סגולה למרפא למגוון רחב של מחלות. המקומיים נוהגים לארוב לאדם זר, לרצוח אותו ולאכול מאיבריו בהתאם להנחיות הרופא המטפל. עדיף, כך אומרים, לאכול את האיבר עוד בטרם נופח הנרצח את נשמתו. רופאי האליל והשיטה כולה, הוצאו אל מחוץ לחוק, אך באזורים נידחים אלה אין חוק.

"למרות שאני אישה מודרנית וחייתי במערב, אני עדיין מאמינה ביכולותיה של הרפואה המסורתית" היא אומרת, ומוסיפה בחיוך רחב: "אכילת אבר מינו של גבר נחשבת לסגולה לעושר מיידי".

אני ממשיך בדרכי לאזור הגבול עם דרום אפריקה בפינה הדרום-מזרחית של המדינה. במשך שעה וחצי מטפס בדרך קשה ועובר מרחק של עשרה קילומטר עד סשלבטבה (Sehlabathebe), הפארק הלאומי הנידח בעולם. בדרך מעברי הרים, קניונים מרהיבים, מצוקים חשופים, ובריכות מים צלולות. מסביבי עדרי צבאי ספרינבוק (springbok), מקפצים בעליזות מסלע לסלע.

אני מוצא שם לודג', הבנוי בסגנון אנגלי, היכול לשכן כעשרים אורחים בחדריו המרובים. מקום היישוב הקרוב נמצא במרחק של כשעתיים נסיעה ומלבדי נמצאים שם רק שומר זקן, ועימו ילד קטן כבן עשר. לאור נרות אני מתארגן באחד החדרים, מכין לעצמי ארוחת ערב, משימורים שהבאתי עימי, וסועד לבדי בראש שולחן עץ עצום. בהעדר חשמל או חברה אני מסדר את הכילה לאור פנס ומתארגן לשינה.

חיילים ממשמר גבול מגיעים לקדמת הבית, מדליקים מדורה, צולים בשר ציד (ספרינגבוק), ושותים בירה מקומית. בהכרה מעורפלת אני ממשיך לעקוב אחר הקולות. ככל ששותים יותר, נעשים שומרי הגבול קולניים יותר, עליזים ומשוחררים. קולותיהם מפלחים את הכרתי.

פתאום אני מתעורר בבעתה ומתיישב במיטה.

מה אם יחליטו כי הלילה נתמזל מזלם ונזדמן להם לזכות בעושר מיידי?

מדרגות השטן

נוהג ממסרו (Maseru) לדרום מזרח עם לבויה. נהיגה ארוכה וקשה בדרכי עפר.

נהיגה קשה מאד.

אנו בגובה 3,600 מטר בהרים מסולעים ומצולקים.

אמורים להגיע לתחתית מצוק,

לטפס במעלה הנקרא "מדרגות השטן",

ולהמשיך ברמה הגבוהה.

מרחוק רואים את קצה המצוק אליו נגיע בהמשך.

אני מתחיל להבין מדוע נקרא "מדרגות השטן".

מגיעים למזלג בדרך העפר.

לצד הדרך יושבות שלוש נשים.

לוקח את הפניה השמאלית הנראית רצינית יותר.

מתקדמים על שביל עפר כשני קילומטר.

השביל מסתיים במצוק.

עוברות כעשרים דקות מתוחות עד שאני מצליח להסתובב חזרה.

עוד כעשר דקות חזרה למזלג הדרכים.

שלש הנשים עדיין יושבות שם.

"מדוע לא אמרתן לנו שפנינו בכיוון לא נכון?" שואל אותן לבויה.

"ברכתם אותנו?" הן שואלות.

לחניה

ביום הנטיעות הלאומי לא עובדים.

היה זה בוקר חופשי נדיר ואני מתבטל בחדרי במלון ויקטוריה בתחתונים בלבד.

סוף סוף מתחיל לקרוא את הספר שהבאתי מהבית.

הדלת נפתחת בבעיטה, ופורצים פנימה שני גברתנים חמושים בעוזים קצרי קנה ו"מטהרים" את החדר.

בעוד עיני תרות אחר מכנסי, מגיעים בזה אחר זה שר החקלאות ושר התקשורת. שניהם לבושים רשמית בגלימותיהם הססגוניות, וחבושים בכובע הקונוס המשולש המיוחד לשבט הסוטו.

"נוסעים." מודיע דן, שר החקלאות.

נוסעים ביום חורפי שטוף שמש, אל הרמה הגבוהה והפורייה ממזרח לעיר הבירה, שם מצויות החוות החקלאיות של האח"מים. בחוותו של שר החקלאות פוגשים פועלים הכורתים שורה של עצים.

"בתוך שעה אני שולח צוות טלויזיה שיצלם איך כורתים עצים אצל שר החקלאות, ביום הנטיעות הלאומי," צוחק וינסנט, שר התקשורת.

בדרך לחוותו של שר התקשורת רואים גבר מוצק, נמוך קומה, וחגור אקדח, עובד לבדו בשדה וחופר גומות לעצים. הרכב עוצר, ושני השרים מזנקים החוצה בחיפוי שומרי הראש ומנהלים שיחה ערנית בססוטו. השיחה קולחת ואני תמה מדוע אין מציגים אותי בפני אדם זה.

כל מי שבילה זמן ממושך באפריקה לומד עד כמה מחשיבים שם את הברכות ואת הנימוסים הבסיסיים.

כאשר אני מתקרב, פונה אלי הגבר ושואל באנגלית טובה:

"משה, איך מתקדמת העבודה במחמנג"?

"אני רואה שאתה מכיר אותי ויודע הכל אודותי אך לא הוצגנו ואיני יודע כלל מי אתה", אני עונה לו בחריפות, בססוטו.

"אני גנרל לחניה (Lekhanya), השליט של מדינה זו", עונה קצרות.

ג'ו

ג'ו, יהודי חם, בן למשפחת יהלומנים בלגית, הדובר בנוסף לצרפתית ופלמית, גם עברית ואידיש.

הוא מבלה את כל חייו באפריקה כקניין יהלומים, כיוון שהוא באמת מעדיף שחורות.

לאחר כעשרים שנה במעמקי הבוש במרכז היבשת, שם רוכש יהלומים, זהב, ואבני חן עבור העסק המשפחתי, הוא עובר אל חיים בנוחות יחסית בבירתה של מדינה קטנה בדרום היבשת.

לג'ו פינה קבועה בבר של הדיסקוטק, שם נוהג לספר מחוויותיו ולבחור בת זוג ללילה.

אלן, הספרית, היא הכיבוש האחרון שלו.

אלן, בעלת רגליים ארוכות, עובדת במשך היום במספרת המלון, ובלילה מחלקת את יצועה עם ציפת ההרפתקנים והזרוקים, המתנקזת לכל עיירה באפריקה.

בין מאהביה ספר פורטוגזי, טבח יוגוסלבי, מוסכניק קוריאני, והומו מממלכת דנמרק.

ג'ו, שהוא בחור טוב, אוסף ערב אחד את כל מאהביה של אלן סביב הבר ומזמין את כולם להרמת כוסית לכבוד אלן.

ג'ו קורא לי ואומר: "ראה, הקמתי קיבוץ".

"איך תקרא לקיבוץ?" אני שואל.

"גן-אלן", משיב ג'ו, ומזמין עוד בקבוק.

חברת התעופה הלאומית

ג'ו מזמין לי משקה ומספר:

"אני טס לדרום המדינה, לעומק הבוש, לביצוע עסקה עם חבורת פושעים, אשר הבריחה יהלומים מנמיביה. עסקה בסדר גודל כזה איננה דבר שבשגרה.

אני לוקח עימי מזומנים, ושלוש שומרות ראש חמושות, ממשמר הנשיא.

היהלומים המוצעים אמיתיים והעסקה עולה יפה.

בהרגשת סיפוק אני עולה על טיסה מסחרית רגילה, של חברת התעופה הלאומית, כשברשותי היהלומים.

תוך כשעתיים אני צפוי להגיע לעיר הבירה.

אני מנמנם קלות, ומתרשם שהטיסה אורכת זמן רב מהמקובל.

לקראת הנחיתה אני מבחין שאין אנו נוחתים בשדה התעופה הבינלאומי, אלא במסלול כפרי בלתי סלול. כאשר אני יורד מהמטוס אני מוצא עצמי בעיירה נידחת במזרח המדינה.

מתברר כי קבוצת הכדורגל הלאומית מתאמנת שם, והטייס קיבל הנחיה מהנשיא להטיס אותם מיד לבירה. המטוס, בטיסה מסחרית רגילה, הוסט ממסלולו המתוכנן, כדי לאסוף את השחקנים.

כל נוסעי המטוס ואני בתוכם מורדים אחר כבוד ובמקומם עולים הגברתנים מקבוצת הכדורגל של הנשיא וסוגרים אחריהם את דלת המטוס.

אנו מופקרים שם עד אשר יישלח מטוס אחר. במדינה זו אין מתווכחים עם הוראות הנשיא."

"מה עשית?" אני שואל.

"אני שוכר את החדר הטוב ביותר במלון המקומי, ומבלה חמישה ימים וחמישה לילות נפלאים עם שלוש שומרות הראש שלי".

"לא דאגת?"

"מדוע שאדאג? הרי ברשותי יהלומים של הנשיא בשווי של מיליון דולר".

חדרו של לאצי

מלון ויקטוריה במסרו בנוי כחצר וסביבה חדרי המלון במבנה בעל שתי קומות בצורת 'ח'.

אני מגיע יחד עם לאצי ופרדי, הונגרים, יועצים לדייג. ב FAO בקשו שאשים עליהם עין מאחר ועבורם זו משימה ראשונה מחוץ להונגריה שעדיין תחת משטר "סוציאליסטי".

מזוודותיהם מלאות בנקניקים מסריחים שהביאו מהבית.

שמעו שאין אוכל באפריקה.

ריח הנקניקים נפוץ בפיומיצינו, נמל התעופה של רומא, ברחבי המחלקה הראשונה במטוס אליטליה, ועד מהרה נפוץ הריח גם בכל המלון.

חדרי ממוקם בקומת הקרקע, ממש למול רחבת החניה, ואילו לאצי ופרדי בחדרים בקומה השנייה, אליהם מגיעים באמצעות מדרגות חיצוניות. מדי ערב אני עולה במדרגות, דופק בחוזקה על דלת חדרו של פרדי, ומזמין אותו בקול רם להצטרף לבילוי בעיר. בטרם מספיק לפתוח את הדלת, אני ממשיך במסדרון ודופק על דלתו של לאצי. מחדרו של לאצי יוצא בכל ערב ג'נטלמן אסיאתי, שאינו דובר מילה באנגלית, ומגמגם בעצבנות שאינו יודע כלל מה זה לאצי. בכל ערב אני טועה ודופק בחוזקה על הדלת הלא נכונה.

איני מצליח לזכור איזהו חדרו של לאצי.

לילה אחד אני עובר שם מאוחר מאד, יחד עם מייק, חברי. עולה במדרגות, דופק על דלתו של פרדי וממשיך לדפוק על דלתו של לאצי. מייק מתקפל מצחוק כאשר הג'נטלמן האסיאתי מתפרץ ושואג בזעם:

"נו לאצי! נו לאצי!"

כעבור כמה חודשים אני חוזר שוב ללסוטו ולמלון ויקטוריה.

לאצי ופרדי כבר חזרו מזמן להונגריה יחד עם שארית הנקניקים.

אני חוצה את מגרש החניה לעבר חדרי.

במגרש מרצדס שחורה, נהג במדים ודגל.

נהג המרצדס צופר לי, ומתוכה מזנק ג'נטלמן בעל חזות אסיאתית.

ניגש אלי ולוחץ את ידי בחום.

"אינך זוכר אותי?" שואל באנגלית.

באגרופו מדגים דפיקה על דלת ושואג: "נו לאצי! נו לאצי".

"אתה נו לאצי?" אני שואל.

הוא מהנהן בראשו ופניו מתמלאים בחיוך רחב.

"זוהי המכונית שלך?" אני ממשיך לשאול.

חיוכו מתרחב.

"מי אתה?" אני שואל

"אני שגריר סין הקומוניסטית".

"אז מה העניינים?" אני שואל.

"ממש עצוב, אף אחד כבר לא דופק לי בדלת".

מאמא מאפיה

רוסלבה היא אשה ענקית.

מטר על מטר על שני מטר.

מאמא איטלקיה מהסרטים של פליני.

מנהלת מלון של המאפיה באפריקה.

אני פוגש בה לאחר שנתקל בבעיות עם פקידת הקבלה.

רוסלבה יוצאת מחדרה כמו ספינת מלחמה, מצודדת את התותח אל עבר פקידת הקבלה, ואומרת:

"משה הוא מהמאפיה שלי."

אין צורך ביותר מזה. אני מקבל שרות השמור לאח"מ.

רוסלבה מזמינה אותי לארוחת ערב בסוויטה שלה.

סביב השולחן מתקבצים אנשי המאפיה המקומיים:

רומנו היפה עם בת תערובת משגעת.

צזרו הזקן מנפנף בקולט 45 ורק פקודה מרוסלבה מונעת ממנו לירות בנברשת.

פינו, שהשאיר את שלוש נשותיו בבתיהן לשמור על הילדים, מגיע עם מפוקו בת ה-17, בעלת זרועות דקות וצוואר ארוך.

אני יושב ליד רוסלבה המפקחת על הצלחת שלי.

מעמיסה לצלחתי מנה גדולה של פסטה אותה אוכל בכיף.

פסטה שהכינה בעצמה. טעימה.

מאד!

מחסל כמעט מבלי לנשום צלחת מלאה וגדושה מהפסטה השנייה.

מאט את הקצב, כאשר מעמיסה צלחת שלישית של פסטה אחרת.

מתחיל לדאוג.

בגרון חנוק אני נלחם בפסטה הרביעית.

ואז, בחמישית, כאשר אני משתנק, מספרת לי רוסלבה את סיפור חייה, מראה לי את הצלקות בגבה, ואת כרטיס הברכה שקיבלה מסדאם חוסיין, נשיא עירק.

בעלה של רוסלבה, פיזיקאי, עבד בשרותו של סדאם. לאחר שהתאבד נשארה רוסלבה בעירק וניצלה את קשריה הטובים עם השליט, שתמיד העדיף נשים מלאות. היא ניהלה את מעון האירוח הרשמי של סדאם, ובין האורחים רמי המעלה שהתארחו שם, היה גם אנואר סאדאת, נשיא מצרים.

באישורו של סדאם, היא פותחת בתי הארחה במקומות נוספים.

הראשון בשדה התעופה הבינלאומי של בגדד.

והשני, בתחום הכור האטומי העירקי.

בבית הארחה זה מתארחים מומחים זרים (בעיקר צרפתים) המגיעים לסייע בתוכנית פיתוח הגרעין של עירק.

"מסור למנחם בגין שהוא חייב לי מאתיים אלף דולר", היא אומרת.

"כאשר המטוסים שלכם הפציצו את הכור העירקי" היא מסבירה, "הם השמידו גם את בית ההארחה שלי".

דוד של לבויה

לאחר שנתיים של עבודה משותפת עם לבויה, אנו מבינים אחד את השני בשפת גוף, סימנים, חיוכים ותנועות קלות של הראש.

במהלך הנסיעה לבויה משתף עימי פעולה ומסמן לי בניד ראש מתי הכביש פנוי לעקיפה.

לקראת אחד העיקולים אני מגיע אל מאחורי אוטובוס המפיץ עשן שחור למרחוק.

לבויה זע קלות ושואף אוויר כדי לומר משהו.

אני קולט את הרמז ויוצא מיד לעקיפה.

מולי מגיח טנדר קטן.

אני מספיק לראות, במרחק סנטימטרים ספורים, עיניים המומות ואת פניו המבועתות בבהלה של הנהג.

שומע את לבויה מוציא אוויר ואומר: "הנה הדוד שלי".

אבא של לטולה

אבא של לטולה (Lethole), ראש המחלקה, נפטר.

אני נוסע לכפר לניחום אבלים.

מחוץ לבית צולים נתכי בשר גדולים.

מכניסים אותי לחדר פנימי שם שוכב המת על מיטה מוגבהת.

מכבדים אותי בנתח בשר צלוי, שוקל לפחות קילו, ומסבירים שעלי לאכול את כולו בנוכחות המת.

כך מכבדים אותי וכך אני מכבד את המת.

פתיחת גשר

נוסע עם לבויה דרומה.

חוצים גשר חד סתרי ליד ביתו של רופא מסורתי ידוע.

בדרך חזרה הגשר חסום.

משאית חוסמת את הגשר לרוחב לאחר תאונה חזיתית עם מכונית שבאה ממול.

לא לבלוע ולא להקיא. חסום.

לגמרי!

טור של רכבים עומד ומחכה לפתרון, חלקם כבר מחכה שעות רבות.

ליד הגשר, גשר חדש בהקמה.

אני עולה לגשר החדש ומוצא שנותר רק מרווח של כחצי מטר בין שני חלקי הגשר.

זורק שני קורות עץ , פונה ועולה עם הטנדר על הגשר.

מגיע שוטר ומודיע שהגשר עדיין סגור.

"אך כל מה שצריך זה לעבור על הקורות" אני מסביר.

"נכון" משיב השוטר " אך צריך שהמלך יפתח את הגשר רשמית לפני שניתן לעבור עליו."

"אני משה, מצהיר בשם המלך מושואשואה הראשון (Moshoeshoe I) שהגשר פתוח"

מוביל את טור המכוניות בחציית הגשר.

סיביל

מייק עובד עם חקלאים בסמונגקונג (Semonkong), בהר הגבוה, המנותק מספר חודשים בשנה בשל סופות שלגים. מדי כמה שבועות מגיע מייק העירה כדי להפיג את הבדידות,

מייק מספר:

"אני חוצה את הלובי במלון ויקטוריה, מולי בחורה גבוהה הלבושה ברישול סקסי. עורה בגוון זית, רגליה ארוכות ובטנה שטוחה ומעוצבת. במהלך הבוקר אני ממשיך להיתקל בה ובחיוכה. לבסוף אני עוצר, ומזמין אותה לבקר בערב. במשך היום אני עסוק בסידורים הרבים, לקראת סוף השבוע, ושוכח ממנה.

הטלפון מעיר אותי בחצות, ואני שומע קול רך אומר שזאת סיביל.

לאחר שמזכירה לי את פגישתנו בלובי, אני מזמין אותה לבקר בחדרי.

אני קם, שוטף את הפנים ולאחר כמה דקות שומע נקישה קלה בדלת, ולפני עומדת סיביל, יפה ותמירה. הדבר הבא שאני זוכר הוא שאני גומר בפיה.

סיביל נשארת בחדרי מיום שישי בלילה ועד יום ב' בבוקר. לא יוצאים מהחדר.

אהבנו, דיברנו, צחקנו, שכבנו, בכינו. כימיה מושלמת.

ביום ב' אני קם מוקדם, מעמיס את הציוד על הטנדר ונפרד מסיביל.

היא דוחפת לידי פתק ועליו כתובתה ומספר הטלפון שלה.

אני יוצא לדרך שמח וטוב לב, שר כל הדרך עד מעבר ההרים הראשון.

שם אני עוצר את הרכב ויוצא להשקיף אחורה על הרמה הנמוכה שם שוכנת הבירה, ובה עדיין מנמנמת סיביל במיטתי. אני פותח את ידי שעדיין אוחזת בפתק ונותן לפתק לעוף עם הרוח.

לא רוצה להיפגש עימה שוב.

החוויה היתה מושלמת.

לא יתכן שאירוע כה מושלם יכול להתרחש שנית.

לאחר מספר שבועות בסמונגקונג, אני מתחיל שוב לבלות שעות רבות בהרהורים בראש מפל המים. מראה נפילת המים ושאונם מרגיעים ומשרים אווירה פילוסופית. ערב אחד, איני יכול לשאת את הבדידות, מזנק לרכב ונוהג כמו מטורף כל הלילה חזרה למסרו. במלון אני ניגש לרוז, פקידת הקבלה ושואל היכן סיביל. רוז לא ראתה את סיביל מזה זמן רב, ומפנה אותי לג'פרי במרתף המלון. אני יורד בריצה ונדהם לגלות שם מכון עסוי. ג'פרי, גברתן שחור אומר:

"שלחתי את סיביל לפני שבועיים. אנו מחליפים את הבנות מדי שבוע כדי שלא יימאס ללקוחות".

מייק לוגם מהבירה החמה וממשיך:

"כעבור כשנה, בבוקר יום א', אני מטייל בשעה מוקדמת של הבוקר ברחוב מול מלון ויקטוריה.

הרחוב שומם.

אני שומע קול רך הלוחש את שמי.

לבי מחסיר פעימה.

לפני, על ספסל, יושבת סיביל, יפה ותמירה.

"הייתי כאן מספר פעמים בשנה האחרונה", אומרת.

"מדוע לא יצרת עימי קשר?" אני שואל.

"לא רציתי" אומרת.

"מדוע?"

"היה מושלם" היא משיבה

"לא יתכן שאירוע כה מושלם יכול להתרחש שוב".

הגשר במסרו – אני שונא גרמנים

מתקשר רודי, גרמני העובד עם מייק: "הגיעו שלושה סטודנטים גרמנים, נמצאים על הגשר, בגבול עם דרום אפריקה. לא נותנים להם לעבור. משרד הויזות כבר סגור".

נוסע לגשר.

שגריר גרמניה נמצא שם, צורח על הפקידה:

"גרמניה מסייעת ללסוטו במיליונים, היכן הכרת הטובה שלכם?"

ככל שהוא צורח יותר, היא מתעקשת יותר.

הגשר נסגר בשעה 2100.

השגריר עוזב מתוסכל.

"אימה" (Imme) אני אומר לה "או פלה ג'ואן? (U phela joang) מה שלומך?"

לאחר חילופי ברכות אני מחמיא לה כיצד טיפלה בשגריר המוחואה (mokhoa זר עם אף מחודד), חסר הנימוס.

"כיצד אפשר לעזור לשלושת הצעירים?" אני שואל בססוטו.

"אין בעיה" היא אומרת "הלוחואה צריכים לכבד את המוסוטו. לסוטו מדינה עצמאית, לא נכבשנו ע"י אף מדינה קולוניאליסטית, אי אפשר להתנהג אלינו כאל כלבים".

הסטודנטים הגרמנים מקבלים את הויזות.

בדרך חזרה העירה אני שואל את עצמי מדוע אני טורח, הרי אני שונא גרמנים.

כעבור שנה. בפיומצ'ינו, מחכה לטיסת אליטליה לדרום אפריקה ומשם שוב למסרו.

איטליה-צרפת בשמינית גמר המונדיאל.

איש אינו מתעניין בטיסה.

כולם במסכים.

הטיסה כמובן מתאחרת.

איטליה מפסידה לצרפת.

אבל כבד יורד על שדה התעופה הבינלאומי של רומא.

לבסוף נוחתים בג'ובורג (Johannesburg) באיחור של שש שעות.

אני מפספס את הטיסה היומית למסרו.

אין לי ויזה לדרום אפריקה ואאלץ לבלות 24 שעות בתוך אולם הנוסעים היוצאים.

בודק ומוצא שקיימת טיסת פנים באותו ערב לבלומפונטיין (Bloemfontein) הנמצאת במרחק כ 150 ק"מ ממסרו (Maseru).

אך אין לי ויזה לדרום אפריקה.

ממלא טופס בקשה לויזה ומבקש שיעבירו בטלכס לפרטוריה.

צוחקים.

מסבירים לי שויזה לדרום אפריקה זה תהליך שלוקח לפחות 10 ימים.

מתעקש שיעבירו בכל זאת את הבקשה שלי לויזה.

הולך לישון על ספסל.

אחרי כרבע שעה מעיר אותי הפקיד. המום.

הבקשה לויזה אושרה.

אני מתקשר למשרדי האו"ם במסרו ומתאם שישלחו רכב לאסוף אותי בבלומפונטיין.

בערב עולה על טיסת הפנים לבלום.

שם כבר מחכה הנהג של FAO

נוסעים לכיוון מסרו.

מגיעים לגשר בשעה 21:30.

הגשר כמובן סגור.

הנהג מבקש לבלות את הלילה במלון דרכים בצד הדרום אפריקני.

אני מתעקש לעבור בגשר.

מגיעים לחלון המשרד. הפקידה מזהה אותי.

"נדאטה משה, או פלה ג'ואן (Ndate Moshe U phela joang)?

ויזה לשלושה או לארבעה חודשים?"

נינימה

אני מופיע בפני צמרת משרד החקלאות ומציג את הפרויקט. יושבים שם כל התיישים הזקנים ושואלים שאלות נבובות. ביניהם כלכלנית, צעירה, יפה, חובשת כובע מצחייה אופנתי, ושואלת שאלות חריפות ונבונות. אומרת שקוראים לה נינימה.

אני פוגש בה שוב במסיבה של מייק.

לאחר שש שנים מסיים מייק את תפקידו, ועומד לחזור ללימודים בארה"ב. למסיבת הפרידה מזמין מייק את כ ו ל ם. הוא מבקש שאגיע מוקדם כדי לעזור בהכנות. יחד עימי מגיע לבויה, שותפי לעבודה, ורוז, פקידת הקבלה במלון ויקטוריה המפורסם.

לאחר נסיעה קשה דרך שלושת מעברי ההרים, סיחרור והחלקה (כרגיל) אל עבר המצוק במעבר השלישי, אנו מגיעים לביתו של מייק, שם כבר מוצאים אותו יחד עם ברנט השבדי וג'ון האוסטרלי, עוסקים בהכנות רציניות למסיבה. הם פותחים את המחסן הנעול של מייק, ומוציאים ארגזי בירה ומתחילים בשתייה עשרים וארבע שעות לפני מועד המסיבה. בחריצות רבה ממשיכים ב"הכנות" אלו כל אותו הלילה עד למחרת בצהריים, בשעה בה נשחטים הכבשים לקראת בוא האורחים.

האורחים זורמים מכל קצווי המדינה למסיבה הנערכת בלודג' שבתחתית הוואדי. מיד עם בואם מתחילים בשתייה כדת ובאכילת בשר כבש. לבויה מצטרף לאוכלי הבשר, רוז נעלמת עם בקבוק וודקה, ואני משתעמם.

מגיחה מולי לינדה, ידידה טובה, יחד עם שרי ונינימה. אני משכנע את הבנות לעזוב את המסיבה ולטייל למפל. אנו נוסעים עד ראש המפל ומשקיפים למטה:

מאה תשעים ושתיים מטר של נפילה אנכית!

יורדים לבריכה שבתחתית דרך חריץ בסלע הגרניט, על גבי דרדרת סלעים מסוכנת. בתחתית המפל, בריכה נהדרת, צלולה ועמוקה. משתוללים במים עד שמגיע הזמן לעלות בחזרה. מטפסים לאט ובקושי רב דרך החריץ שממול. ממש לפני חשיכה מגיעים לראשו, ולתדהמתנו מגלים שקניון עמוק מקיף את המצוק. מראש החריץ שבו עלינו אפשר היה לרדת חזרה לאותו ואדי, אך מצידו האחר.

יושבים לנוח ומקשיבים לסיפורה של שרי, נערה יהודייה בת 17 מניו יורק, שהתרימה את בני כיתתה לטובת אפריקה. הגיעה לכאן כדי לתרום את הכסף באופן אישי לבית ספר כלשהו. לפני שנה ביקרה בישראל וטיילה למצדה. פיה מלא תלונות על הישראלים, שהם קשוחים מדי, והולכים מהר בטיולים. לשמע תלונתה אני נזכר שעוד דרך ארוכה לפנינו.

אני מוביל את הבנות בירידה המסוכנת חזרה לתחתית המפל. מגיעים חזרה לבריכה בחושך מוחלט. אני ממשיך ומוביל את הבנות במעלה החריץ האנכי. לוקח שעתיים לטפס מאתיים מטר. את הקטעים הקשים מטפסים על הברכיים. אני מוביל ומאחורי נינימה. רחוק מאחורינו מתאמצת לינדה לעודד את שרי, המתלוננת על הישראלי  המכריח אותה לטייל.

בדרך מספרת לי נינימה את קורותיה.

בת למשפחה מקומית אמידה, למדה כלכלה בארה"ב, ובניגוד לעצת הוריה נישאת שם לסטודנט מזמביה.

לאחר שמסיימת בהצטיינות ממשיכה לתואר שני בכלכלה, עד שישלים בעלה את לימודיו. בינתיים יולדת בת, ובעלה מתחיל להכות אותה בשיטתיות. קשה לו להתמודד עם אשה חכמה ממנו. לאחר שסופגת דייה, בורחת חזרה לאפריקה עם התינוקת, ועתה מנסים ההורים להתיר את הנישואים.

במאמץ רב אני מצליח לתפוס בענף של שיח, למשוך את עצמי למעלה אל מחוץ לחריץ. אני נשען לאחור, נותן יד לנינימה המצליחה לזחול אף היא למעלה. אני מחבק אותה חזק ומרגיש את רגליה רועדות מהמאמץ. אנו עומדים חבוקים זמן רב ללא אומר, עד שמגיעה לינדה הגוררת אחריה את שרי.

לא נותר לנו אלא לחצות את הנחל.

בהרגשת הקלה אני מוביל את שלוש הבנות מרחק כחמישים מטר עד למכונית וקופץ מאבן לאבן. לינדה, שנמאס לה להיות אומנת לשרי, מקפצת אחרי, נופלת ושוברת רגל. אנו גוררים את לינדה לרכב וחוזרים ללודג'.

המסיבה כבר נסתיימה.

לבויה שמר לי קצת בשר, ורוב האורחים רובצים הלומי יין בפינות הלודג'. הגיע הזמן לישון.

אני לוקח את הבנות לביתו העגול בן שני החדרים של מייק. משתלטים על חדר המבואה, משכיבים את לינדה במיטה היחידה ומתארגנים, שרי, נינימה ואני על הרצפה.

מגיע מייק, אף הוא עם שלוש בנות: רוז, סוזאן וג'ואן חברתו. רוז מתלוננת שזנחתי אותה ונתלית על מייק. סוזאן מודיעה שלאחר כל הבשר שאכלה היא זקוקה לזיון טוב, וג'ואן מחליטה לישון בחוץ בארגז של הטנדר. רוז מתמוטטת כסמרטוט בפתח ומאבדת את הכרתה.

מייק נכנס עם סוזאן לחדר השני ומיד שומעים את המיטה חורקת בקצב.

רוז מתעוררת, לוקחת נרות המטבח, נכנסה לחדרו של מייק, ומדליקה נרות למרגלות המיטה.

אפילו מייק לא יכול לשמור על קצב אחיד נוכח התנהגותה זו של רוז.

"מה את עושה?" הוא שואג.

"כבר יום ראשון וכולם צריכים לקום ולהתפלל", מסבירה רוז.

סוזאן קמה מבין זרועותיו של מייק, ומכבה בידיה את הנרות אחד אחד.

"את יכולה להתפלל. אלוהים שומע גם בחושך", מסבירה בעדינות לרוז, שבינתיים מאבדת שוב את הכרתה.

אני שוכב שם תשוש מכדי להירדם, ומקשיב לשתי המיטות החורקות.

זו תחת מייק וסוזאן, שלמרגלותיה שוכבת רוז, וזו שלידי בה נאנחת לינדה בנסותה למצוא תנוחה לרגלה השבורה.

לידי קרוב, קרוב, שוכבת נינימה.

מקצב נשימותיה אני מבין כי היא ישנה היטב.