בחוף – לאמו

1994 – תכנית אב להספקת מים לאזורי התישבות במחוז לאמו עבור GTZ סיוע החוץ הגרמני

בסוף שנת 1993 אני שוב שורץ ליד הבריכה שמלון בולבארד. למחרת אני אמור לטוס צפונה למשימה נוספת בקניה עבור פרויקט סיוע החוץ ההולנדי במחוז פוקוט מערב (West Pokot). הפעם בקרה על תכניות להקמת סכר באמקוריאט (Amakuriat) על גבול אוגנדה.

מנהל פרויקט מטעם סיוע החוץ הגרמני GTZ מוצא אותי בטלפון של המלון:

"הזמנתי עבורך טיסה ללאמו" הוא אומר, "סע עכשיו לשדה תעופה וילסון ובוא ליומיים ללאמו".

אני מתאם עם מנהל הפרויקט ההולנדי דחיה של יומיים.

טס ללאמו.

חותם שם על חוזה להוציא צוות להכנת תכנית אב להספקת מים לאזורי התיישבות באזור היבשת (mainland) של מחוז לאמו.

בראשית שנת 1994 אני טס ללאמו עם צוות הכולל את מוויקלה וואמבואה (Mwikali Wambua), סוציולוגית, ותומאס דיטריק (Thomas Dietrich), הידרוגיאולוג. הגרמנים מקצים את אוואנז אפינדי (Evans Apindi), מהנדס מטעמם, לעבוד עמנו.

מוויקה, ואפינדי נותרו כמובן, חברים קרובים שלי עד עצם היום הזה.

אנו מתגוררים כמה ימים בשבוע במחנה הגרמני בוויטו (Witu) שב-mainland וביתר הזמן באי לאמו. בראשית כל שבוע חוצים בסירה מהאי ל- mainland למזח במוקווה (Mukowe) ומשם דרך ארוכה עד וויטו, עיירה קטנה בעומק השטח על הדרך מגארסן (Garsen) ללאמו.

הדרך שורצת שודדים.

נוהגים לנסוע שם בשיירות מאובטחות.

השיירות מותקפות.

אומרים שהשודדים מתחלקים בשלל עם החייילים.

הרכבים של הגרמנים אינם מותקפים.

במשרדי הפרויקט הגרמני, באי לאמו אני פוגש את פטומה.

פטומה לוקחת את ידי ומובילה אותי לביתה. שם אני פוגש את בעלה ושלושת בנותיה שהגיעו לפרקן אך עדיין אינן נשואות.

מוזמן לאכול עמם.

יושבים על הרצפה.

הם אוכלים מתוך קערה גדולה משותפת.

לי, מאחר ואיני מוסלמי, מגישים בצד, בקערה קטנה נפרדת.

פטומה מסבירה לי שלאחר שאתאסלם אתחתן עם שלושת בנותיה, סלמה, חולה, ודידה.

"אני כבר נשוי" אני מסביר "יש לי ארבעה ילדים".

"אין בעיה" היא משיבה "מוסלמי טוב יכול להינשא ארבע פעמים"

בהמשך אני מגיע אל "המשפחה הסוואהילית שלי" בכל ערב פנוי.

סלמה, אחת המיועדות עבורי, מזמינה אותי ל"מסיבה".

היא עומדת לעזוב את האי, ללימודים בבית ספר לאחיות במומבסה ומבקשת שאבוא למסיבה.

מגיע בערב ומוצא שם את כל מכרי שבאי, מקומיים, אנשי ממשל, אנשי הפרויקט הגרמני, קירונדי, וכן כמה תיירות ישראליות שבדיוק נחתו באי.

עולים לגג/

על רצפת הגג עשרות צלוחיות עם מטעמים סוואהילים.

טועמים כל הלילה מהצלוחיות ושותים מיץ טמארינד (Tamarind)

לקראת בקר מלווים כולנו את סלמה למזח

והיא נפרדת בדמעות

איני פוגש בסלמה מאז עזבה את האי.

מספרים שהיא עובדת כאחות בבית חולים במומבסה/

מאז, בכל נחיתה בלאמו אני מגיע לבקר את המשפחה ומצלם לבקשת פטומה את התינוקות החדשים אשר נולדו.

כעבור כעשר שנים, במהלך נסיעה לצפון קניה, מגיע טלפון מדידה, צעירת הבנות, עתה כבת 22.

דידה קבלה הצעת נישואין ושואלת אם אני מתכוון להגיע ולהתחתם עמה או אם היא משוחררת להינשא.

אני כמובן משחרר אותה ומאחל לה כל טוב.

בביקור שאני עורך בלאמו כעבור כעשרים שנה יחד עם אחותי, עליזה, אנו מבקרים את האחות הגדולה, האדיג'ה. היא מספרת שבעלה עובד ב mainland ומגיע רק אחת לכמה חודשים.

אחותי נדהמת כאשר האדיג'ה מזמינה אותי לישון אצלם.

עבור אנשי הממשל שירות בלאמו, לב האיסלאם, נחשב לגלות כי אין שם מקום ראוי לשתיית אלכוהול. קיים בר יחיד עבור עובדי הממשל הבאים ברובם מהצפון הנוצרי.

בלאמו אני פוגש שוב את ריצ'ארד קירונדי (Kirundi), שעדיין מוצב בקיונגה (Kiunga). הוא נוטש את משמרתו ואנו מבלים יחד בלאמו. כל ערב אני פותח שולחן באחת המסעדות שלאורך החוף, מפצח סרטן ענק ומזמין את כל הסועדים במסעדה הקטנה להצטרף לשולחן.

לקראת סוף התקופה בלאמו אני יוצא יחד עם קירודי לשייט בסירה צפונה לאזור הגבול עם סומליה, עם אנשי שבט הבוני מפנדה נגואו (Panda Nguo). זאת  כדי לנסות וליצור קשר עם אנשי הבוני הנמצאים בעומק היער. עבור האורחים מפננדה נגואו היתה זו הפעם הראשונה שהיו בסירה על הים, ישבו ורעדו כל הדרך צפונה.

אנו יוצאים לשייט בחשיכה מוחלטת ולקראת זריחה, רואים מרחוק מעין מזרקה של מים. משיטים את הסירה אל עבר המזרקה וזוכים לתצוגה פרטית מרהיבה של דולפין המזנק מהמים ועושה סלטות מדהימות באוויר.

הגברברים של הפרויקט כמובן מתהלבים ממוויקה.

בשר חדש הגיע לאי.

מזמינים אותה לבר.

שותים.

מזמינים משקה למוויקה.

שותה עמם.

ממשיכים ומזמינים עוד משקה למוויקה.

שותה עמם.

כך עד שעה שתיים בלילה.

הגברברים נשברים.

מוויקה מזמינה לעצמה משקה נוסף.

משאירה אותם חצי רדומים על הרצפה ואומרת:

"אתם לא גברים בשבילי, לא יודעים לשתות".

לאורך הדרך לוויטו עדרים עצומים של טופי ( Topi).

בכל יום, פוגשים לביאה יושבת על אותו סלע, משקיפה על עדרי הטופי.

החלו לקרוא ללביאה "הלביאה של משה".

בוקר אחד רואה אותה חוצה במהירות את הדרך יחד עם לביאה נוספת במרדף אחר טופי.

ולמחרת שוב יושבת על אותו סלע הקרוב לדרך.

יום אחד אוספים פצוע השוכב ליד הדרך, נגח בו בופאלו.

פצוע קל עם חור גדול ברגלו,

מביאים אותו לבית החולים של לאמו.

הרופא היחיד שם שיכור כלוט.

בערב אני עושה סיבוב בבר ופוגש את הרופא.

עדיין שיכור.

"מה מצב הפצוע?" אני שואל.

"הפצוע מת" הוא אומר.

מפיל את הרופא עם מכת אגרוף ויוצא.

אני מתעקש שלא להגביל את אספקת המים רק לאזור ההתיישבות החדש שמתכננים הגרמנים אלא לדאוג גם לתושבים המקומיים. כך אני מגיע לעירה וויטו, ל Panda Nguo כפר של הבוני אליהם שלחתי את הסוציולוג האכסצנטרי ב-1991, ל-Katsakakairo, כפר דייגים משבט הלואו שהגיעו לשם מאזור אגם ויקטוריה, בסירה לכפרי האורמה idewaride, Kilelengwani הנמצאים בתוך תחום שפך נהר הטאנה ומוצפים לפרקים, ולעיירה קיפיני (Kipini) בשפך נהר הטאנה.

ולאורך כל התקופה מגיעות ידיעות לגבי שוד בדרך מוויטו (Witu) למוקווה (Mukowe). מלבדנו, כולם נוסעים בשיירות עם ליווי חמוש, ובכל זאת שודדים אותם. האוטובוס היומי נשדד לפחות אחת לשבוע. מספרים על סומלית שמנה ששדדו ממנה לא רק את כל צמידי הזהב אלא גם רדיו טרנזיסטור גדול ונחשק.

במרכז השטח אגם מים נסתר עם שלל ציפורי מים.

הנהג אינו מכיר את הדרך ואני מנסה לשחזר כיצד הגעתי לשם כדי להראות את המקום למוויקה. איני מצליח לכוון את הנהג ומתברבר לגמרי בשטח.

מרחוק רואה עשן מיתמר מחוות ניירובי.

"נקפוץ לחווה ונשאל כיצד להגיע לאגם" אני אומר.

והנהג מפנה את הרכב לכיוון החווה.

"אבל החווה נטושה כבר מספר שנים" אומרת הסוציולוגית המקומית המלווה אותנו "אין שם אף אחד".

בינתיים מגיעים, ונכנסים בשער החווה.

ליד קיר מבנה הכניסה רובץ מישהו ומכין קפה על מדורה.

לידו טרנזיסטור גדול ובמרחק כמה מטרים, קלצ'ניקוב שעון על הקיר.

אני מביט בו ורואה בעיניו כיצד הוא מחשב את הזמן שצריך לקום ואת המרחק לקלאצ'.

"סע בן צור, סע!" אני שואג לנהג שלא ממש בקיא במיתולוגיה של ששת הימים.

הנהג מאיץ ויוצא מהשער.

"לא ממש היית מנומס" מעירה הסוציולוגית.

"זה עתה פגשת את השודד עם הטרנזיסטור של הסומלית" אני משיב.

אני שונא גרמנים

מדוע?

ברור.

ובכל זאת, לוקח על עצמי משימה עבור סיוע החוץ הגרמני.

בישיבת צוות כבדה, כבדה מדי, תוקע משהו קליל.

דממה.

מעיקה.

ראש הצוות, עם תואר פון לפני שמו פונה אלי ושואל/אומר:

"אתה יהודי".

"כן" עונה.

"וליהודים יש חוש הומור."

"כן" עונה.

"אז זו היתה בדיחה."

"כן." עונה.

עוברות כמה שניות מעיקות של שקט מתוח.

"הא הא הא הא הא" אומר/צוחק ראש הצוות (פון משהו).

"הא הא הא הא הא" מחרים מחזיקים אחריו כל יתר הגרמנים.

כמרים ונזירות

קיפיני נמצאת בשפיץ של שפך נהר הטאנה כששים קילומטר דרומית לוויטו.

איש אינו מגיע לשם.

הדרכים מסוכנות מדי, שודדי דרכים, עריקים סומלים.

אין גם לאיש סיבה להגיע לשם.

זהו אזור בו שלטו הגרמנים בתחילת המאה ה19, עד שהועבר לבריטים יחד עם הר הקילימנג'ארו כמתנת יום הולדת מהקיסר הגרמני למלכה ויקטוריה.

גרמנים שחשבו להתעשר השקיעו את כל הונם ברכישת קרקע בקיפיני לצורך הקמת לודג' לתיירים. בנו מספר בקתות עגולות.

שכחו שלודג' לתיירים מחייב גם הספקת מים מסודרת.

הניחו שכפי שבדיונות של האי לאמו נתגלו מים, כך גם בדיונות של חוף קיפיני.

הדיונות של האי לאמו אומנם יושבות על עדשה של מים מתוקים, אך תחת הדיונות של קיפיני אין מים.

שלושת הבקתות העגולות לחוף קיפיני נטושות כבר שנים רבות.

בתום ביקור בקיפיני אצל משפחת בא-יוסוף שמקורם בתימן (וכיום בעלי חברת המשאיות הגדולה במזרח אפריקה) עושה סיבוב יחד עם אפינדי לאזור השפך של נהר הטאנה למפרץ.

מרחוק רואים ג'יפ סוזוקי חונה ליד אחת הבקתות העגולות.

"זה הג'יפ של הכומר הקתולי של העיירה מפקטוני" אומר אפינדי "בוא ניגש ונברך אותו לשלום".

מתקרבים, ואמנם מוצאים את הכומר מעמיס מזרון על גג הג'יפ הקטן.

אך הכומר, שלא כהרגלו, אינו מסביר לנו פנים.

לא נראה שהכומר הקתולי מתלהב לפגוש אותנו במקום הנידח.

חיש קל אנו מבינים מדוע הכומר חמוץ.

מהבקתה הזעירה יוצאות שתי הנזירות המלטזיות סוחבות מזרונים ועמן הכומר השני.

"אני רואה שאתה נהנה מחברתן של הנזירות המלטזיות" אני אומר לכומר הקתולי בנועם.

אפינדי עדיין לא הפסיק לצחוק עד עצם היום הזה.

אינו מאמין כיצד תפסנו על חם את הכומר הקתולי עם הנזירות הסרות למרותו.

אבא אורי

ב 1991 אני נפגש לראשונה עם האורמה (orma) של שפך נהר הטאנה בדרום מזרח קניה. אני

עומד בראש צוות להכנת סקרים מקדימים לפרוייקט במימון גורם או"מי ( IFAD) שמושבו ברומא.

אזור הדלתה של הטאנה מהווה הביטאט אקולוגי יחודי.

השיפוע האורכי האפסי של הנהר, יחד עם הגיאות והשפל באוקיינוס, יוצרים חתך משתנה של מליחות המים. לאורך הדלתה התפתח עושר בוטני יחודי של צמחיה הנעה ממנגרובים החיים במים מלוחים דרך צמחיית מים מליחים ועד לצמחיית מים מתוקים באזור גרסן.

האקולוגים מבקשים לשמר את ההביטאט היחודי של אזור הדלתה ואף להכריז על האזור כשמורה אקולוגית בינלאומית.

אנשי הפיתוח כמובן מעדיפים לברוא את הצמחיה ולפתח שם חקלאות מושקיית.

מאז שנות הששים ממשיכים להיכשל בכך כל המוסדות הבינלאומיים.

היפנים השלימו מתקן הטייה והכשירו שטח עצום להשקייה והכינו תכניות להשקיית מאות אלפי דונמים נוספים המאיימים על ההביטאט היחודי הרגיש של הדלתה.

אך הדלתה איננה מעניינת רק את האקולוגים ואת אנשי הפיתוח החקלאי.

הדלתה, בשטח כולל של כ 700 קמ"ר היא בלב תחום המחיה המסורתי של שבט האורמה, אנשי מקנה.  רועי עדרי האורמה מתרחקים רוב השנה מהדלתה מאחר והיא נגועה בזבוב טסה טסה הפוגע בעדרים, אך כאשר מקורות המים והמרעה מתדלדלים עוברים העדרים לרעות בדלתה. בתקופות בצורת עשויים להתרכז בדלתה עד חצי מיליון ראש בקר וכשני מיליון עזים וכבשים הבאים ממרחק של עד 200 קילומטר!

בצמוד לנהר הטאנה, בשכנות לא תמיד טובה עם האורמה, חי שבט הפוקומו, שכלכלתו מחקלאות זעירה ומסחר לאורך הנהר. קיים חיכוך מתמיד בין האורמה לפוקומו על הגישה לנהר (השורץ תנינים) להשקיית העדרים. המקנה פוגע כמובן בגידולים של הפוקומו.

הסקרים האקולוגיים והחברתיים שאנו עורכים בשנת 1991 ממליצים על הגבלת שטחי החקלאות המושקיית ושימור הדלתה. המסקנות מוצגות בכנס מנכ"לים שזומן במאלינדי ומתקבלת המלצה שלא להמשיך ולקדם את תכניות הרחבת האזורים המושקים שהכינו היפנים.  חברי שלמה שטנר אמר: "רק גנרל מקארתור ומוזי הצליחו להביס את היפנים".

ב 1994 אני מכין, עבור סיוע החוץ הגרמני, תכנית אב להספקת מים לאזור התיישבות חדש, ב ויטו (Witu) מזרחית לנהר הטאנה. הגרמנים מסכימים שאקח בחשבון גם את צורכי המים של תושבי האזור שמחוץ לתחום אזור ההתיישבות כולל הבוני Boni) אחרוני המלקטים שבמזרח אפריקה בפאנדה-נגואו (PandaNguo) מצפון, והאורמה (Orma) של הדלתה בדידה-ווארידה (DideWaride) וקיללנגוואני (Kilelengwani)  דרום מערב.

אני שולח שליח לאנשי האורמה שאני מבקש לבקר בכפריהם.

עונים שלא מוכנים להיפגש עם גרמנים.  במידה ויגיע אליהם גרמני יפתחו באש.

מסבירים שהגרמנים רדו בהם כאשר גייסו אותם לעבודות יזומות לחפירת תעלות ניקוז.

זכרו לרעה מהנדס גרמני שהסתובב עם כלב זאב מאיים.

אני משיב שאינני גרמני, ושאני שונא גרמנים אף יותר מהם.

מזמינים אותי לביקור.

קיללנגוואני שוכנת על התרוממות קרקע בלב הדלתה המוצפת.

אנו מגיעים בג'יפ מול הכפר, חוצים את הביצה בסירה, ואת מאת המטר האחרונים ברגל במים עד לקרסוליים.

בשיחות שאני מנהל עם התושבים אנו מגיעים להבנות כיצד ולהיכן להזרים את מי הקידוחים שישמשו גם אותם.

נוצר קשר חם ביני ובין זקני הכפר.

הם מתלוננים ש"אין להם קול" ואין שומעים אותם במערכות הממשל.

הם אומרים שמעריכים את הכנות עמה הגעתי אליהם, את הבנתי לצורכיהם בדלתה, ואת נכונותי לייצג את בעיותיהם מול הגרמנים המממנים כל פיתוח במחוז.

במיוחד התידדתי עם אבא-דימה שנקרא כך בשם בכורו, דימה.

מתחילים לקרוא לי  "אבא-אורי" על שם בני הבכור.

אבא-אורי הופך לשמי בקרב האורמה של דלתת נהר הטאנה.

וכך עוברים להם כעשרים שנה מבלי שאני חוזר לאזור הדלתה של הטאנה.

היפנים פורשים.

וב 2012 חוזרת הדלתה לכותרות

אחת ממדינות המפרץ מבקשת לחכור את כל שטח הדלתה, ולפתח שם חקלאות מושקיית, כדי לספק את צרכי אותה מדינה בירקות טריים.

האורמה כמובן מתנגדים אך קולם ממש לא נשמע.

ביולי 2012 מגיעים חמושים בסירות מנוע לקיללנגוואני וטובחים כמאה תושבים.

מאשימים כמובן את הפוקומו, השבט היריב.

אולם מהיכן לפוקומו סירות מנוע? נשק? דלק לסירות?

כעבור חודשיים, בספטמבר, שוב נערך טבח באותו כפר.

שמות הנטבחים אינם מפורסמים ואיני יודע  מי מבין חברי שם נפגע.

עד היום רב הנסתר מהנגלה.

בשבת, באחד מימי 2013, אני מלווה אורחים ישראלים שהגיעו להתפלל בבית הכנסת בניירובי חזרה למלון. הם חוששים לחצות את אזור המע"ר של ניירובי כי מהשגרירות אמרו שמסוכן להתסובב רגלית בניירובי.

בדרך אנו נכנסים לאליאנס הצרפתי.

להפתעתי מוצגת שם תערוכה בנושא האקולוגיה של הדלתה של נהר הטאנה.

מפות מושקעות וצילומים מרהיבים.

אנו מדבים ביננו כמובן עברית בקול רם, ואני מבחין באדם העוקב אחרינו ומנסה להקשיב.

היה זה אחד האקולוגים אשר יזמו את התערוכה, יהודי, בן של ישראלים, שנולד בישראל אך גדל בבלגיה, החליט להקדיש את חייו המקצועיים לקידום שימור ההביטאט היחודי של הדלתה של נהר הטאנה, הצליח לגייס כספים למשלחת חקר מדעית ולהכנת התערוכה.

הוא מזמין אותי להרצאה פומבית בנושא הדלתה לשבוע הבא.

אומר שלהרצאה יגיעו גם כמה מתושבי הדלתה.

אני מגיע לאולם מלא מפה לפה, ויושב הרחק מאחור.

בפאנל אקולוגים עורכי המחקר, נציגי הממשל, נציגי אוניברסיטאות, נציגי אירגוני סביבה, וכמה מזקני האורמה בלבוש מסורתי.

בתום הרצאת הפתיחה מאפשרים לקהל להגיב ושאול שאלות.

אני קם וטוען שיש לשמר את אזור הדלתה לא רק מסיבות אקולוגיות, אלא גם כדי שתשמש כעורף ביטחון לעדרי שבט האורמה.

הדיונים בפאנל המומחים נמשכים שעה ארוכה ומתמקדים בעיקר בנושאי שימור מול פיתוח.

בסוף הדיון ניתנת הזדמנות גם לזקני האורמה לאמר את דברם.

קם אחד הזקנים, לוקח את המיקרופון,מהרים את ראשו לכיוון קצה האולם שם אני עדיין יושב, ופנה אלי:

"אתה אבא אורי?" שואל.