בחוף – קרקס נודד

הגישה של IFAD, בשונה מגישת רוב אירגוני הסיוע, היא להזרים את הכספים דרך מיניסטריונים ייעודיים, ולכן לא מוקמת מנהלת פרויקט מרכזית. במקביל לניהול הסקרים בתחומי הסביבה והחברה, עלינו לסייע בתאום פעולות הפרויקט ותאום תזרים הסיוע בין שלוחות המיניסטריונים היעודיים בחמשת מחוזות החוף. המיניסטריון מולו אנו עובדים הוא המיניסטריון לפיתוח האזורים הצחיחים עם המנכ"ל פרופסור קארגה מוטהי (Professor Karega Mutahi), אותו ואת הסמנכ"ל, ויליאם סקטאקה (William SaKataka), אני מכיר היטב מעבודה קודמת שעשיתי מול המיניסטריון מטעם הבנק העולמי ומהמשלחות הקודמות בהם השתתפתי להכנה ולהערכה של מסמך הפרויקט.

הסקרים מכסים בעיקר נושאים חברתיים וסביבתיים ונערכים בעיקר במחוזות טאנה ולאמו, המחוזות העניים ביותר בקניה, עליהם קיים מידע דל בלבד. כך, אנו מגיעים במחוז טאנה לאנשי שבט האורמה  שלאורך ואדי גאלולה (Galole), ליישובים שבדלתא של נהר טאנה במחוז לאמו, וכמובן לעיירה שעל האי לאמו. אלה הם מחוזות בהם חיים שבטים פחות מוכרים. אנו פוגשים שם את הבוני (Boni), אחרוני הציידים מלקטים במזרח אפריקה, שבט האורמה (Orma), ענף של האורומו (Oromo) מאתיופיה שנותק ממקורותיו, וסווהילים (Swahili) בקצה הדלתא של הטאנה שעדיין מחזיקים בעבדים.

הנושאים הסביבתיים אותם אנו סוקרים לא פחות מרתקים. בין היתר כוללים את ממברוי (Mambrui), עיירה ההולכת ונקברת בחול, את חופי מלינדי הקורסים, ואת התחרות על שטחי הדלתא של הטאנה בין חקלאות מושקת ע"י הפוקומו, לשמירתה כאזור נסיגה למרעה עבור האורמה בזמן בצורת.

עם סאק הסמנכ"ל, אני עובד על התקציב ועל הלוגיסטיקה של הפרויקט. הוא הרי היחידי במיניסטריון המכיר את השטח. סאק נותן לי עצת זהב – לא להעביר את סכומי הכסף המגיעים מהאו"ם דרך המערכת הממשלתית, הרי יגנבו הכל, ולא אוכל להשלים את המשימה. כדי למנוע לזות שפתיים, הוא מציע להעביר רק סכום של 60,000 דולר דרך המערכת הממשלתית. סכום זה כמובן מתאדה כולו בהמשך, כפי שחזה סאק.

וכך אני יוצא לדרך עם תקציב של 260,000 דולר.

בהמשך, אני פונה ל UDNP, תוכנית הפיתוח של האו"ם, (United Nations Development Programme) בחוצפה אופיינית, והם מקצים סכום דומה.

פנייה נוספת לסוכנות האו"ם, UNFPA (United Nations Population Fund) העוסקת בעיקר בחלוקת קונדומים לאוכלוסייה, מניבה תוספת לתקציב.

כך אני מפעיל על פני תקופה של תשעה חודשים כ-650 אלף דולר, רובם במזומן, מתוך צ'ימידן, ומנהל את כל מערכת הכספים הסבוכה בפנקס קטן השמור בכיס.

עם הסמנכ"ל השני אני עובד על גיוס צוות היועצים. הוא חדש במשרד. תפקידו הקודם היה לנהל את בית הספר הממשלתי להכשרת מורות. מספרים שנהג להכניס להריון כ 20% מכל מחזור תלמידות. במיניסטריון כנראה החליטו, שקצת הגזים ומעבירים אותו לאזורים הצחיחים. כעבור כמה שנים, אבי אחת מאותן מורות, מוצב כמנכ"ל המיניסטריון ופעולתו הראשונה במשרד היא לפטר אותו.

הוא מזמין אותי לחדרו.

תוך כדי שיחה נכנס אדם ונותן לו מעטפה.

הסמנכ"ל מראה לי בגאוה שהמעטפה מלאה בשטרות כסף.

הסמנכ"ל מציע לבדוק את מאגר היועצים המקומיים ובתמימותי איני חושד במניעיו להעדפת יועצים מקומיים. אני מוצא במאגר יועצים מצוינים ומציב אותם לרוב המשימות כולל פרופ' ג'ורג' קרודה (George Krhoda), הידרולוג, ד"ר דוד קימניה (David Kimenye) מומחה מקנה, וג'ון גולדסון (John Goldson), אגרונום יליד קניה שנרצח כעבור מספר שנים.

אני פותח חוזים אישיים ליועצים מול קרן האו"ם ומיד צצה בעיה.

מדרג השכר היומי ליועצים מקומיים הוא כרבע מהשכר ליועץ בינלאומי.

אני דורש שכר שווה למקומיים ולזרים, טוען שלמומחה מקומי תואר אקדמי מאוניברסיטה טובה במערב, בדיוק כמו לזר. למומחה מקומי יתרון בכך שהוא מכיר את השפה ובמקרים מסוימים גם את השטח הנסקר.

אני מקיים שיחת טלפון קשה מול IFAD רומא. אומר שלא אסכים להוביל צוות לאזורים הקשים עם שכר דיפרנציאלי או עם אש"ל יומי שונה.

מקבל את הסכמת הארגון.

לאחר החתמת היועצים על החוזים מגיעה אלי משלחת של היועצים המקומיים.

מביאים מעטפה גדושה בשטרות.

אומרים שבזכותי מקבלים פי ארבע מהצפי ושמחים להתחלק עמי בבוננזה.

אני זורק אותם לכל הרוחות עם המעטפה שלהם ומבהיר שמי שיעלה שוב את הנושא, יפוטר מיד.

באותו רגע אני קולט מדוע אותו סמנכ"ל מעדיף מקומיים המורגלים בשיטת המעטפות.

בין היועצים אני מגייס גם שני ישראלים. מיקי להכנת תכנית ניהול סביבתי לדלתא של נהר הטאנה, ואריה אותו אנו מכנים סימבה (simba) להכנת מודל לוגיסטי מחוזי למוכנות לבצורת.

כעבור שנים, בשיחה עם חברי ג'ון וויליאמס, איש ארגון החקלאות של האו"ם, הוא צוחק ואומר שבצוות כל כך גדול של יועצים בוודאי היה לפחות גנב אחד וחולה נפש אחד.

כמה שהוא צדק.

היועץ המומחה לאקולוגיה של מנגרובים גונב כסף כבר ביום הראשון. הוא נכנס פעמיים בתור לקבל את הקצאת האש"ל. בסוף התקופה, אני פוגש בו במשרדי  UNDPבניירובי, עומד לקבל המחאה עבור שכרו, זאת לאחר ששכרו כבר שולם דרך IFAD, אירגון האו"ם המקביל.

הסוציולוג האמריקני לא עומד בלחץ תנאי השדה הקשים. הוא מתחרפן, ואינו מתפקד. אני שולח אותו חזרה לקליפורניה, לכתוב את הדו"ח הסוציולוגי על מחוז טאנה. בהמשך הוא שולח 140 עמודים המכילים בעיקר אוסף תלונות על תנאי השטח  הקשים, עטלפים שהטרידו את מנוחתו בלילות, לינה בחושה המשמשת בית ספר, ואוכל לא ראוי.

מרי, הכתבנית הפקחית עורכת מחדש את הדו"ח שלו ונותרים ממנו פחות משלושים עמודים.

אני מרכז את כל היועצים בניירובי ובמקביל מנסה לגייס רכבים כדי שנוכל להתנייד.

מקבל לנדרובר עם נהג לכל התקופה מ KARI (Kenya Agricultural Research Institute), מכון המחקר החקלאי.

אני פונה לריצארד ליקי, מנהל ה KWS שרות חיות הבר של קניה, ומפרט בפניו את סקרי הסביבה שאנו אמורים לבצע ומדגיש את נושא שימור הדלתא של הטאנה לטובת אנשי המקנה.

ליקי בוטה מאד, אומר שהוא נכנס למאבקים סביבתיים רק כאשר ניצחונו מובטח מראש. סיוע חוץ היפני המשקיע סכומים ניכרים בפיתוח השקייה בדלתה לא יוותרו על שטחי הדלתה לטובת הרועים. ליקי מסרב לעזור. מסרב להקצות לנו רכב.

בהמשך, בעקבות המלצתינו, לשמר את הדלתא כאזור מרעה בעיתות חירום, המלצה שאושרה ע"י ועדת מנכ"לים שאני מכנס במלינדי, ובעקבות כשלונם של היפנים לרסן את נהר הטאנה המשנה את מסלול זרימתו כמעט בכל שנה, נוטשים היפנים את הפרויקט.

כאשר אני מספר על כך, אומר חברי שלמה שטנר:"גנרל מקארתור ומוזי הם היחידים שניצחו את היפנים".

חברי יאפ ואן-דר-זי (Jaap van der Zee) , מנהל פרויקט של סיוע החוץ הדני במחוז קיטוי (Kitui) הגובל ממערב במחוז טאנה, מעביר לי בחשאי שני רכבי פאג'רו חדשים, ישר מהאוניה (זוכרים את פרשאנט פאתל?) יאפ רוצה לדחות את מסירת הרכבים לממשלה ומחביא אותם אצלי. בהמשך מושך רכב אחד והשני נותר עמנו תשעה חודשים.

הציל אותנו.

אנו אמורים לקבל רכבים נוספים מהמחוזות אך עקב מצוקת רכבים מקבלים עזרה במשורה.

אני שוכר רכב נוסף במלינדי, איסוזו טרופר. זה הרכב שבו אני מתנייד בכל התקופה. שני יועצים זרים שהונחתו מ  UNDP המגיעים מאוחר יותר, שוכרים ג'יפ סוזוקי אותו אני מחרים מיד לטובת הכלל.

בשטח אני מושך דלק ממצבור של משפחת בה-יוסוף (Ba Yusuf) בעיירה הולה, (Hola) מרכז השלטון של מחוז טאנה. מגיע אליהם כל כמה שבועות ומשלם במזומן. משפחה זו, שמקורה בתימן, היא כיום בעלת חברת התובלה הגדולה במזרח אפריקה עם מאות משאיות כבדות הנעות מנמל מומבסה (Mombasa) לכל רחבי קניה, סודן, ואוגנדה.

הסמנכ"ל, אינו מצליח לארגן את הניירת שתאפשר לנו לצאת לשטח.

בכל בוקר אני מתייצב במשרדו עם כל צוות היועצים, כולל שני הישראלים, והסוציולוג מקליפורניה. מתרווחים בחדר ואני מסביר כמה כסף הפסיד בכל יום שאיננו יוצאים לשטח.

לפני שמשחררים את הסכום הראשוני מתקשרים מרומא.

"עומדים להעביר לך באופן אישי סכומי כסף גדולים במזומן. זה אינו מקובל, אך קיבלנו על כך אישור. אינך עובד או"ם, אתה יועץ עם חוזה המוגבל בזמן" אומרים. "כיצד אפשר לסמוך עליך שלא תברח עם הכסף?"

"אין לי תשובה לכך" אני משיב "אך זו הדרך היחידה בה ניתן להפעיל את הפרויקט."

לאחר דין ודברים נוסף הם מחליטים שאין להם ברירה אלא לסמוך עלי.

לאחר שעצבנו אותי מעצם הפניה אני דורש, ומקבל "תוספת סיכון" לשכרי.

הסכום הראשוני המאפשר את היציאה לשטח מועבר מ-IFAD לבנק אינדו-סואז (Indo-Suez) בניירובי. פרנסיס, נציג משרד החקלאות היוצא עמנו לשטח, רוצה לעזור ומצטרף אלי בהליכה לסניף הבנק בבנין פרוטקשן (Protection House) לאסוף שני מיליון שילינג במזומן.

אני לוקח עמי צ'ימידן ישן ותיק מנהלים מהודר.

באולם הבנק המולה רבה ונוכח הסכום הגדול מכניסים אותי לחדר אחורי.

פרנסיס נשאר באולם עם תיק המנהלים המהודר.

אני דוחס את רוב הכסף לצ'ימידן ומבקש שיתנו 200 אלף לפרנסיס בקופה שבאולם הראשי.

פרנסיס ניגש לקופאית, מקבל את הכסף, ומסדר אותו בזהירות בתיק המנהלים המהודר.

אנו יוצאים מהבנק לרחוב ההומה בלב מרכז העסקים של ניירובי.

פרנסיס צועד, נפוח מחשיבות, מחזיק בחוזקה את תיק המנהלים המהודר, משוכנע שהוא שומר לכולנו על הכסף.

ובמרחק מה ממנו אני צועד עם הצ'ימידן, שמוט על כתפי, בו נמצא רוב הכסף.

לשטח יוצאים עמי שני אנשי מנהלה של המיניסטריון, מוזס מקונדה (Moses Makunda) איש קיטלה (Kitale) מהצפון, ומורין אוללה (Mourine Orlale), בת שבט הלואו (Luo) מאזור אגם ויקטוריה. אני מתעקש שכל הוצאה כספית מחייבת את חתימתם, בנוסף לחתימתי.

מאוחר יותר, היה לאנשי המיניסטריון קשה להפיל אותי מאחר וכל פעולה אושרה ע"י שלוש חתימות. לליצנים לקח זמן לקלוט שכל כספי הפרויקט עוקפים אותם ואין להם כל אפשרות לנתב כספים לכיסם הפרטי.

לאחר השלמת הסידורים הלוגיסטים, הצוות הגדול, אותו אני מכנה "קרקס נודד", יוצא למחוז טאנה (Tana River District) שם אנו ומתמקמים בעיירה הולה , בירת המחוז. אנו מגיעים להולה כשבוע לאחר ששודדים כבשו את העירה, הציבו רתק מול בית המושל כך שלא יכל להוציא את כוחותיו.

שדדו את כל החנויות בעיר נסוגו והתאדו.

מושל המחוז מנסה להתעקש לתת לנו ליווי חמוש.

אני מסרב ומסביר שאין מספיק מקום ברכבים.

כך אנו מתפרסים במשך מספר חודשים עם ארבעת הרכבים שלנו על שטח ענק, מבאנגלי (Bangali) בצפון, דרך וואלדמה  במערב עד גרסן (Garsen) בדרום. מרחק של 300 ק"מ בין בנגלי לגרסן. הרכבים דחוסים ביועצים ובמלווים מהמיניסטריונים היעודיים מניירובי ומהמחוזות.

סה"כ קרקס נודד המונה כ-45.

בהולה אנו מתגוררים בחדרי האירוח של NIB (National Irrigation Board) , מועצת ההשקייה הלאומית ולרשותנו עומד עזרא הטבח. עזרא מכין לי בכל בוקר כוס מוארבעין, חליטת קליפת עץ הנים (Neem), איזדרכת הודית, להגנה מפני ארבעים מחלות וביניהן מלריה. החליטה כה מרה שאני מצליח לשתות רק כמחצית הכוס בכל בוקר ואני מסתפק בהגנה רק מפני עשרים מחלות. הנים עובד היטב נגד מלריה ובכל התקופה בה אני שוהה במחוז טאנה, איני חוטף מלריה. כעבור כמה חודשים, בתקופת השהות במלינדי, אני חוטף התקף כל ששה שבועות.

אני מגיע לבאנגלי, כ 100 ק"מ צפונית להולה, לבדוק ייתכנות פיתוח פתרונות בציר מים ופוגש שם את קצין המחוז, ריצ'ארד קירונדי (Richard Kirundi), הנשוי לבתה של מרגרט מוואנגולי (Margaret Mwangoli) מייסדת KWAHO  (Kenya Water and Health Organization).

זהו אזור פרוע בו הרועים הסומלים דוחפים מפניהם את רועי האורמה ודוחקים אותם דרומה ובכך מרחיבים את החיץ בין האורמה לבורנה (Boran) בצפון שמקורותיהם אף הם באתיופיה.

אזור באנגלי מסוכן.

מאד!

יחד עם קירונדי אני מסייר רגלית מחוץ לתחום הישוב.

קירונדי חכם, דואג שהליווי הצבאי ישמור מרחק.

כך אני מצליח לתקשר עם המקומיים מבלי שירגישו מאוימים.

חזרה בבאנגלי מראה לי חדר מלא בארגזים המכילים קונדומים, מתנת ארגון נשים בינלאומי למלחמה באיידס.

הגברים הסומלים מסרבים להשתמש בקונדומים, מתחת לכבודם.

בהמשך מצטרף אלינו קירונדי ומקים בשטח אוהלים עבור צוות היועצים ואנשי הממשל.

כעבור כמה שנים, הוא מוצב בתת-מחוז קיונגה, ואני פוגש בו שוב כאשר מבצע משימה עבור סיוע החוץ הגרמני.

אני שואל את עצמי מדוע הוא מופיע לצידי בכל אזור ספר בו אני מתפקד.

האם יש סיבה להצבה זו?

בהמשך אני מלווה אותו במהלך גירושיו הסוערים.

עד היום נותרנו חברים.

נוסע צפונה ממלינדי לגריסה (Garissa) בירת המחוז השכן כדי לתאם את הפעילות עם המושל.

פוגש בו בתחנת הדלק היחידה וסוגר עניין תוך מספר דקות.

בדרך חזרה נבהל הנהג כאשר מולנו ציטה יושבת על הדרך.

אנו עוצרים ומחכים כרבע שעה עד שהציטה מואילה לקום ולפנות לנו את הדרך.

מוואיו בגשם

יוצא לסיור בוואלדמה, כ-120 ק"מ מהולה לאיתור מיקום לסכר חול.

מתחיל לרדת גשם.

ג'ון גולדסון וצוותו פונים עם הלנדרובר הכבדה וחוזרים לכיוון הולה.

אני יצא אחריהם עם האיסוזו הקלה.

עימי רודולף ההולנדי האמון על הכנת מערכת התראה מוקדמת לבצורת, סימבה הישראלי, איש הלוגיסטיקה, וצ'יפ צעיר עם אשתו בהריון מתקדם.

120 ק"מ של בוץ, החלקות על הדרך ומהדרך, בלימה בצמחיה שבצד הדרך.

נוהג מהר, מחליק, גולש אל עבר הצמחיה, חוזר לתווי הדרך, מחליק וחוזר חלילה.

מדי פעם מסתכל ימינה לראות את תגובותיו של רודולף שמאד מנוסה בנהיגה בדרכי שדה עקב שנותיו בטורקנה. רודולף יושב עם מבט קדימה ואינו מגיב.

מאחור אני רואה את הצ'יפ, לבן כסיד.

לאחר כשעתיים מגיעים בשלום להולה ופוגש את ג'ון המתלונן שהפסיד בהתערבות.

הוא טען שהטרופר קלה מדי, שתשקע, ושלא אצליח להגיע.

סימבה מספר שהביט כל הדרך על הרגליים שלי וראה שבזמן ההחלקות איני נוגע כלל בבלמים, הבין מכך שנצליח להגיע.

אני מזכיר לו שבתקופת העבודה בלסוטו למדתי לנהוג בבוץ מחליק שם בדרכים הקשות ביותר באפריקה.

בהמשך אותו הלילה מגיע מידע שטינו שקע ותקוע עם הרכב שלו כ-50 ק"מ מהולה.

אני מעיר את אנשי מחלקת עבודות ציבוריות ויוצא עמם על גריידר לחלץ את טינו.

ד"ר עלי, הידרוגיאולוג

יוני 1991

מצב אספקת המים באי לאמו בכי רע.

אמנם יש קידוחים מוצלחים בדיונות, אולם המים לא מוזרמים בצורה מסודרת אל העיירה, והתושבים נאלצים לשאוב מים מבורות מים בחצרות , מים המזוהמים במי ביוב.

באי תחלואה רבה.

אני מגיע ללאמו עם טינו כדי לערוך סקר מקורות מים לאי, ולהכין תוכנית סיוע חרום.

מסייר עם טינו ברחבי העיירה כדי לאתר את הבארות, למדוד את עומקן, וליטול מדגמים לבדיקות מעבדה.

בזוית העין מבחין בגבר גבוה, החוגר קיקוי (בד מסורתי) כדרך הסומלים.

במשך מספר שעות נראה האיש בסביבתנו.

לבסוף ניגש ופונה אל טינו: "אני מכיר אותך", הוא אומר.

טינו מעיף בו מבט ומחוויר.

"אתה ד"ר עלי מהמכון הגיאולוגי של מוגדישו", עבדנו יחד לפני עשר שנים".

ד"ר עלי היה חוקר בכיר במכון הגיאולוגי של סומליה, בעל תואר דוקטור מאוניברסיטת מקגיל בקנדה, התמחותו – נפט.

לאחר שביתו נפגע בקרבות הרחוב במוגדישו, אוסף את כל בני משפחתו הקרובה, הוריו, הורי אשתו, ילדיו ואשתו בהריון מתקדם, ובורח עמם מהבירה, מוגדישו, אל עיר החוף קיסמאיו (Kismayu).

מלחמת האזרחים מגיעה גם לשם, וממשיכים במסעם.

לאחר מסע תלאות של חודש, מצליחים להגיע לגבול קניה, חוצים באישאקאני (Ishakani) וממשיך דרומה לקיונגה (Kiunga), שם נולד בנו התשיעי המשלים את מנין בני המשפחה הנודדת ל-14.

בקיונגה מקבל תעודת פליט, והמשפחה ממשיכה בנדודים עוד שלושה חודשים, דרך ארץ הבוני השורץ שודדים וזבובי טסה-טסה.

לפני שבועיים הגיעו לאי לאמו (Lamu).

שוכנו כפליטים באולם הספורט, בטלים מאונס, ועוסקים בעיקר בחיפוש מזון.

אני מזמין את ד"ר עלי להצטרף לישיבת הצוות.

הוא מתערב בדיון המקצועי, ומשתף אותנו בהערכותיו לגבי בעיית פן הביניים שבין המים המתוקים למי הים.

סיפוק רב ניכר על פניו בעת שמדבר. יש לו שוב מגע עם המקצוע.

לאחר הישיבה, בפגישה בארבע עיניים, אני נותן לו כסף לקיום המשפחה, ואת כרטיס הביקור שלי. ד"ר עלי כמובן מופתע לקבל עזרה כה נדיבה מישראלי, ומספר על קשריו עם הקהילה היהודית בקנדה בעת לימודיו שם.

הוא מבקש שאעזור בהשתדלות אצל השלטונות כדי לשנות את מעמדו ממעמד פליט, מבקש להסדיר לו ולמשפחתו אשרות שהייה זמניות.

אחיו הנמצאים בקנדה, ישלחו כסף וכרטיסי טיסה עבור כל 14 הנפשות.

כפליט אין הוא יכול לקבל את הכסף או להשתמש בכרטיסי הטיסה.

בהעדרו של מושל המחוז אומר סגנו שהאישור חייב להגיע מהבירה.

למחוז אין סמכות לשנות מעמד זרים.

בו ביום אני טס חזרה למאלינדי , בסיס הקבע של הפרויקט, ולמחרת לבירה.

בשיחה עם השר, אני מצליח לקבל את הבטחתו שהענין יוסדר.

לאחר השלמת סידורים שונים בבירה, אני טס חזרה למאלינדי ולמחרת טס לאי לאמו.

נוחת באי מאנדה (Manda) השכן ומשם בסירה אל העיירה.

על המזח כבר מחכה טינו.

בוכה.

לפני יומיים הגיעה פקודה, וסגן המושל העמיס את כל מאתיים הפליטים הסומליים, והחזיר אותם בלווי סירת חיל הים לחוף סומליה.

ד"ר עלי וכל בני משפחתו ביניהם.

אפילוג

כעבור שש שנים מספר לי טינו כי קבל עדכון מד"ר עלי.

הסירה שהחזירה את הפליטים לחוף קיסמאיו התהפכה.

אשתו, התינוק, ועוד שניים מילדיו לא הצליחו להגיע לחוף.

ד"ר עלי וששת ילדיו הנותרים הגיעו בסופו של דבר לקנדה.

לעולם לא אדע אם התערבותי אצל השלטונות בבירה היא זו שגרמה למתן ההוראה להשיב את הפליטים לסומליה.

נמר חברבורות

נמר החברבורות (leopard) אינו אוהב בני אדם. חתול מהיר, וגמיש, התוקף במהירות ופועל בעיקר בלילה. תבונת הקרב, הגמישות, והמהירות הרבה מאפשרות לנמר התמודדות אפילו עם בופלו הגדול ממנו עשרת מונים. בכל שנות עבודתי באפריקה ראיתי נמר חברבורות רק שלוש פעמים. בפעם הראשונה, כאשר חזרתי עם טינו לאחר חשכה מכיוון טבטה (Taveta), צפינו בחטף בנמר לאורות הלנדרובר. איש אינו מאמין כי צפיתי בנמרה ובגורה בתוך תחומי העיר לילונגווה (Lilongwe), בירת מלאווי. אך אלו סיפורים אחרים.

באחת מנסיעותי, חזרה ממובמסה למלינדי אני מחכה בתור למעבורת בקיליפי. בין הדוכנים ההומים המשרתים את המחכים בתור למעבורת, אני רואה בזווית עיני, נערה נאה, במדי בית ספר, המנסה לצוד את מבטי.

אני אוכל אגוזי קשיו טריים באחד הדוכנים ורווה צימאוני באגוז קוקוס ירוק.

הנערה, קטנה ורזה, נעמדת לידי ואני קונה לה אגוז קוקוס ומפטפט עמה בנחת.

מספרת שהיא בת 17, תלמידת תיכון, אלופת המדינה לנשים בקרטה, ומתעתדת לנסוע ליפן לאליפות העולם. מספרת שבהעדר מתחרות רציניות היא מתאמנת בקרבות מול הסוהרים בבית הכלא הידוע לשמצה של קיליפי(Kilifi).

אני מבטיח לחזור ולבקר אותה, ולצפות באימוניה.

כעבור מספר שבועות, לאחר שמסיים פגישות במשרדי המחוז בקיליפי, אני קופץ לכלא לחזות באימון. נערה קטנה, שגובהה 1.60 מ', ומשקלה כחמישים קילוגרם בלבד, מביסה את הסוהרים הגברתנים בכוח תבונתה. היא צופה כל תנועה של הסוהרים עוד לפני שהם יודעים מה הם עומדים לעשות. תבונת הקרב שלה, גמישותה ומהירותה הרבה היו כשל נמר הגובר על בופלו הגדול ממנו במשקל ובכוח.

לאחר האימון, אנו נוסעים בדרך החוף צפונה, לאורך מסלול הריצה היומי שלה, 17 קילומטר אותן היא רצה בכל בוקר לפני הלימודים. עוברים דרך חורש צפוף של עצי באובאב עתיקים ומצולקים.

נוטשים את הרכב ויורדדים לכיוון החוף, אל מפרצון חבוי למרגלות החורש.

הולכים יחפים, עוקפים את הסלעים ומגיעים לשפת המים.

שם מורידה את בגדי הקרטה, ונכנסת עירומה למים.

אור השמש האחרון מבהיק על גופה הרטוב והגמיש ומדגיש את מבנהו המושלם.

אני מברך את אלוהים על יצירתו המושלמת.

שעת בין הערביים היא השעה היפה ביותר באפריקה.

מסביב נופל שקט פתאומי כאשר הכל נעצר מעמל היום ונדרך לקראת הלילה.

השמש שוקעת בשלל צבעים רכים הנשברים מבעד לעננים הממלאים את האופק.

משחק האורות והצללים בעצי הבאובאב יוצר דמויות ענק, כמו מיתולוגיות.

זוהי שעה של מנוחה, וחשבון נפש בסופו של יום.

בחשכה מוחלטת אנו עולים חזרה אל עבר הרכב.

נגררים בעלייה כאילו ממאנים להיפרד מהרגע שחווינו.

ליד המכונית עומדים כמה דקות לנער את החול.

אני פותח עבורה את דלת המכונית ומחכה בנימוס שתיכנס.

סוגר את הדלת ועוקף את המכונית מלפנים לדלת הנהג.

מתרווח במושב הנהג ומהדליר את אורות המכונית.

ואז אני רואה, בפעם השלישית בחיי, נמר חברבורות.

ישב לו שם כל העת והשקיף עלינו בנחת.

ביקור סאם

בעיצומם של ההתרוצצויות ברחבי מחוז טאנה מגיעה הודעה שסאם אולובודה (Olowude), מנהל מחלקת אפריקה של IFAD, הקרן לפיתוח החקלאות של האו"ם מגיע לביקור.

אני יוצא מהשטח ונוסע בטרופר דרומה כארבע שעות לפגוש את סאם במעבורת בקיליפי. מרים מזוודה ענקית במשקל כבד וחוזרים צפונה לשטח.

חוצים את נהר הטאנה, וממשיכים לנקודת מפגש שנקבעה עם מיקי.

מיקי כבר כמה ימים על הנהר בסירת מנוע, להכנת חתך בוטני מותאם לחתך מליחות המים מגרסן (Garsen) עד לשפך הנהר בקיפיני (Kipini).

עקב הגיאות והשפל באוקיינוס ההודי ועקב השיפוע הקטן בין קיפיני בשפך לגרסן, כ-60 ק"מ צפונה מתערבבים מי הים המלוחים עם מי הנהר.

השיפוע המשתנה ממים מתוקים למי ים מלוחים שמתרחש לאורך אותם 60 ק"מ יוצר מגוון צומח מרתק.

סאם נלחץ כאשר אני חותך ישירות דרך הבוש ומופתע שאני מגיע בדיוק לנקודה שמיקי וצוות הסירה עולים ליבשה.

סאם מתרגש לפגוש את מיקי, שמספר שנאלץ לצלול בנהר הרווי בתנינים כדי לחלץ את מנוע הסירה שהתנתק ושקע במים.

במלינדי

אחרי חודשיים בשטח, בעיקר במחוז טאנה, אחד המחוזות הנשכחים בקרב הממשל ואירגוני הסיוע אני מחליט לכתוב את הדו"חות קרוב לשטח ושוכר שטח משרדים בבנין חדש במלינדי. למעשה אני פותח במלינדי סניף של המיניסטריון לפיתוח האזורים הצחיחים. היועצים כותבים את דו"חותיהם קרובים לשטח ובשליטה, אפשר לנהל יועצים נוספים שמגיעים לשטח על-פי התכנית, ואין הפרעות מפקידי ממשל שמעוניינים רק בדבר אחד…

וחוץ מזה, האש"ל שמקצה האו"ם למלינדי משמעותית נמוך מהאש"ל של ניירובי.

אני שוכר מחשבים ומכונת צילום מחברה במומבסה, ומגייס שלוש כתבניות, ובחורה להפעלת מכונת הצילום ולכריכת הדו"חות.

כתבנית אחת נשלחת מהמיניסטריון בניירובי, כתבנית שנייה אני חוטף מקצין מחוז מאלינדי, והשלישית מרי, רווקה בת 27 מבית טוב, שעובדת במשרה חלקית בגיגירי (Gigiri), מעוז האו"ם בקניה, וקצת בדוגמנות. מרי גבוהה מאד, נוהגת לתקפל כמו ג'יראפה כדי לתת לי חיבוק. היא מחברת אותי לאצולת שבט הלואו המתגוררים במלינדי.

דרכה אני מתידד עם דן אמולו, עורך דין מבריק משבט הלואו, ועם אשתו פאט מהקלנג'ין,

מהראשונות למות מאיידס.

תום אוייקה (Tom Oyieke)אבא של מרי, מבוגר ממני בכמה שנים, טס בדאגה למלינדי לראות מי מעסיק את בתו. תום נשאר עמנו שבוע ומאז, כבר שלושים שנה, נותרנו חברים קרובים.

דן אומולו

דן נותר אלמן בודד במלינדי, חיובי ל-HIV, כמו רבים אחרים.

רות, אהובתו מילדות, היא בתו של מלך הלואו שוויתר על המלכות והיה לסגן הנשיא הראשון.

בימי ה"זקן", הנשיא הראשון, יצאה רות לגלות במדינה שכנה יחד עם אביה.

עתה, כעבור כשלושים שנה, חוזרת המשפחה מהגלות ומסתערת שוב על הפוליטיקה.

רות עוזבת את בעלה וילדיה, וחיה לצידו של דן, אהובה מנוער, עד מותו מאיידס.

דורותי

דורותי יודעת להרוויח כסף.

זה בא לה בקלות.

כל שצריך הוא חוש לעסקים וחברים טובים.

במלינדי היא קונה פירות ים ישירות מהדייגים, שולחת באריזה קפואה בטיסות הסדירות באמצעות חבריה הטייסים, היישר למסעדות היוקרה בניירובי.

מרוויחה הון על כל משלוח.

לפעמים נוסעת לטנזניה, רוכשת אבני חן במכרות ומבריחה דרך נמנגה (Namanga).

זה קל. אין בעיות.

אך דורותי אינה מסוגלת לשמור על הכסף.

מאז גילתה את גופתו של אביה מול הכספת הפתוחה לאחר שנרצח ע"י המשרת, היא מסרבת לחסוך.

ברגע שיש בידה כסף, היא מוציאה אותו מיד.

מזמינה את כל חבריה למסיבה, קונה משקאות ומזון, ממשיכים לחגוג עד שנגמר הכסף.

דורותי יודעת לדאוג לעצמה.

בכל שנות חגיגת המסיבות איננה מסתבכת עם גברים ותמיד יש בידה מספיק קונדומים לכל מצב.

דורותי מחליטה שהדרך היחידה לחמוק מהמגיפה הוא למצוא חתן לבן ולעזוב לתמיד את היבשת המקוללת.

דורותי פוגשת את נייג'ל במלינדי, הגיע לחופשה של שבועיים, פעם ראשונה באפריקה.

נייג'ל מבטיח לחזור שוב ולהתחתן עמה בתנאי שתעשה בדיקה ותוכיח שאינה חולה בנגיף.

כשנייג'ל חוזר היא מציגה בפניו את בדיקת הדם השלילית ומבקשת לראות את תוצאות בדיקת הדם שלו.

"אני אנגלי, לבן, לא יכול להיות לי איידס" הוא משיב, ולוקח אותה ללונדון שם הם נישאים.

דורותי שמחה לעזוב את אפריקה.

היא משתלבת היטב בחייה החדשים ושומרת אמונים לבעלה.

כעבור כמה חודשים היא מגלה שהיא בהריון ועוברת סדדרת בדיקות שגרתיות.

בבדיקות נמצא שהיא נושאת את הנגיף.

כבוד לפרופסור

בין הסקרים שאנו מבצעים, אני משגר סוציולוג ליער הבוני לסקירת שבט הבוני, אחרוני הציידים מלקטים במזרח אפריקה,האמורים להימצא בעומק היער. היער הוא אזור ספר שורץ שודדים, עריקים, ומבריחים.

מתבצעת שם כריתה והברחה של עצי מהגוני ובמבקופי.

שם לוכדים גורי צ’יטות עבור שייחים מהמפרץ.

אזור מסוכן.

מסוכן מאד.

העבירות בדרך היבשה בלתי אפשרית, ואני מחליט לנסות ולהגיע אל אנשי שבט הבוני דרך הים.

אני מגייס לסקר את פרופסור א.א., סוציולוג מאוניברסיטת ניירובי.

הפרופסור ידוע כתמהוני, שפיזר לאורך דרכו אינספור ילדים, אצל אינספור נשים.

לכולם חייב כסף.

אני אוהב אנשים אכסצנטרים.

יש אומרים שאני אכסצנטרי.

אני משגר אותו צפונה מלאמו בסירת דייגים לשייט של כשמונה שעות באוקיינוס ההודי, לכיוון מזח דייגים דרומית לקיונגה (Kiunga).

במזח אמור לחכות קירונדי, קצין מחוז קיונגה, עם לנדרובר, הרכב היחידי ברדיוס של 200 ק"מ.

יחד אמורים לחדור לעומק היער לנסות ולפגוש את אנשי הבוני.

יוצאים מלאמו השכם בבקר, בשעת הגיאות, כדי לעבור בתעלות שבין האיים.

עדיף מאשר לצאת למרחבי האוקיינוס ההודי.

כעבור כמה שעות נדם המנוע.

השפל סוחף אותם לים הפתוח שם מבלים את הלילה.

בבקר מגלה אותם ספינת משמר.

מתחברים אליה בכבל וחיל הים הקנייתי גורר אותם חזרה לכיוון החוף.

כעבור שעתיים, מתנתק חיל הים ופורש בתואנה שאין מספיק דלק לגרור את ספינת הדיג הקטנה.

נותרים שוב לבד בטמפרטורה של מעל 40 מעלות בצל התורן.

לילה שני מבלים אי שם באוקיינוס ההודי ומכלים את שארית המים.

ביום השלישי מצליחים הדייגים להפעיל שוב את המנוע ושטים לכיוון גבול סומליה.

מגיעים אחה"צ למזח הדייגים שם קירונדי מחכה כבר יומיים.

פרופסור א.א. רעב, צמא, ועצבני, יורד מתנדנד מהסירה,

סתור שיער, פרוע, עם זקן בן שלושה ימים וכובע קש גדול, נכנס הפרופסור ללנדדרובר ומבלי לאמר שלום מתיישב מלפנים ליד קירונדי, קצין המחוז.

"צא מכאן" אומר קירונדי.

"המקום שמור לפרופסור. מקומם של דייגים בארגז מאחור".

ביקור הפרופסור

לאחר שמבינים ששום כסף אינו מנותב דרכם, מתלוננים עלי הליצנים בפני מנכ"ל  המשרד (הפרופ'), טוענים שיש אי סדרים כספיים ושאני מזיין את הכתבניות.

המנכ"ל שולח מנהל חשבונות שיושב כמה שבועות במלינדי ובודק את הפנקס בו אני רושם את כל ההוצאות, ואת הניירת עם שלוש החתימות (שלי, של מורין, ושל ומוזס). הוא אינו מוצא דבר שאינו כשורה וכותב דו"ח חיובי. הבקר אפילו מחמיא לי על נוהל רישום פשוט וברור.

לעניין הזיונים מחליט הפרופ' להגיע בעצמו לביקור במלינדי.

אני אוסף אותו ביום א' אחר הצהרים בשדה התעופה של מלינדי ונוסע עמו היישר למשרד.

הפרופ' נדהם  לגלות שכל הצוות נמצא במשרד ביום א' אחר הצהרים, עובדים במלוא המרץ.

שואל לגבי שעות העבודה השבועיות.

אני אומר לו שכלל לא קבעתי שעות עבודה וכל אחד מגיע למשרד כרצונו.

חוקר את הבנות ומופתע שהן עובדות מרצונן שבעה ימים בשבוע, לפחות 10 שעות ביום.

הפרופסור שואל אותן מדוע עובדות כך.

הן לא ממש יודעות לענות, מסבירות משהו על דוגמה אישית, על מוטיבציה, על יחסי אנוש, על חוש הומור.

שואל אותי בעניין הזיונים ואני מסביר שכלל גדול הוא שלא להתעסק לעולם עם אנשים עמם אני עובד. "אבל אומרים שאתה מדבר עם מרי באידיש, שפה שאף אחד כאן לא מכיר" הוא אומר.

אני מסביר שאנו מדברים ססוטו אותה למדתי בתקופת עבודתי בלסוטו.

מרי למדה שם לתואר ראשון וגם כן דוברת את השפה.

הוא נדהם לגלות שאין כלל דיסטאנס כנהוג במשרדי הממשלה, כולנו הולכים יחד לאכול צהרים בכל מיני מאורות שמגלה ג'ראלד השרטט. (בסופו של דבר אני חוטף צהבת מאחת המאורות). הוא מעדיף שלא להצטרף וחוזר למחרת לניירובי.

במלינדי, הצוות מתפזר בין בתי המלון, בעיקר מלונות מקומיים (כדי לחסוך באש"ל). אני מתגורר בוילה במלון סקורפיו. במחיר חדר במלון עומדת לרשותי וילה מעוצבת ולידה בריכת שחיה. בכל בוקר מגיע טבח עם סל מצרכים ומכין לי ארוחת בוקר בדיוק לטעמי. את יתרת המצרכים משאיר במקרר שבחדר. ארוחת צהרים אוכלים כולם יחד, כאמור במאורות שמוצא ג'רלד השרטט וארוחת ערב בחדר האוכל של סקורפיו. בחדר האוכל כמעט שאין רואים מלצרים. המלצרים יושבים במטבח מול מסכי טלוויזיה ורואים את התקדמות האכילה בכל שולחן. כך הם יודעים בדיוק מתי לצאת, להוריד מהשולחן, ולהביא את המנה הבאה. קצת שונה מהחודשים הקודמים בהולה עם עזרא הטבח…

שבוע לאחר ביקור הפרופסור, אני יורד למזח הדייגים שוכר סירה, עולה למשרד ומכריז על הפסקה בעבודה. כולנו יורדים למזח והסירה לוקחת אותנו לאי קטן הנוצר בשעות השפל. קופצים, משתוללים, שוחים, וצוחקים. לאחר כשעה מחזירה אותנו הסירה לחוף. מהמזח אני נוסע לחדרי במלון סקורפיו, מתקלח וחוזר למשרד. במשרד אני מוצא כבר את כולם, ממשיכים בעבודה, והרי לא בקשתי מהם לחזור לעבודה.

סמנכ"ל חדש מגיע למיניסטריון בניירובי ושולח את אחיו הצעיר למלינדי עם דרישה שאעסיק אותו בפרויקט. אני מסרב אפילו לפגוש את הבחור או להעביר לו סכום איזשהו למחיה. במלינדי. מורין ומוזס מרחמים עליו ומאפשרים לו לישון על מחצלת במשרד. הבחור מגיע בערב לאחר שאני יוצא מהמשרד ומסתלק מוקדם בבקר לפני שאני מגיע. כעבור כמה שבועות שולח לו אחיו כסף לחזור לניירובי.

בנקים

מימון הפרוייקט המתנהל כקרקס הנודד, ממספר ארגוני או"ם, מגיע במנות דרך בנק אינדו-סואז הלבנוני. חברה טובה, בכירה בסיטיבנק-ניירובי, מסדירה שיעבירו את הכסף לבנק אינדו-סואז במומבסה ומשם אני אוסף בצ'ימידן מלאי של מזומנים.

מגיע ממלינדי בג'יפ הסוזוקי הקטן לאינדו-סואז מומבסה לאחר נסיעה של כשעתיים בכביש המשובש ומוצא את הדלתות סגורות.

זוג דלתות מגולפות מעץ במבקופי (Afzelia quanzensis) בגובה חמישה מטרים.

דופק בחוזקה בדלת ומגיע שומר.

כותב פתק למנהל: “I want my money”

המנהל מסתקרן, מכניס אותי לאולם הבנק, פותח את הכספת, ודוחס ערימות מזומנים לצ'ימידן.

כעבור חודש אני מגיע שוב, הפעם בשעות העבודה של הבנק ופונה הישר למנהל.

המנהל מתנצל שאין שטרות גדולים עבור הסכום כולו.

נותנים לי מאתיים אלף שילינג בשטרות של 10 שילינג (!)

אין מקום בצ'ימידן.

דוחסים את חבילות השטרות בשני קרטונים גדולים, מאה אלף בכל קרטון. קושרים בחבל.

יוצא מהבנק, חוצה את הכביש, ושואל את הפקידה של חברת המחשבים: "כמה חייבים לכם כרגע?"

"כמאה אלף" היא משיבה. משאיר לה קרטון אחד קשור בחבלים.

"מה אעשה בזה?" היא שואלת.

"יש לכם חשבון באינדו-סואז ממול?"

"כן" היא משיבה.

"אז לכי עכשיו, והפקידי את הארגז כמו שהוא, בחשבון שלכם."

את הארגז השני אני נותן לבעל הבית המוסלמי כתשלום עבור שכירות המשרד.

הוא יושב לילה שלם עם כל ילדיו לספור את הכסף.

כעבור עוד חודש אני שוב חוזר ונוסע בכביש המשובש ממאלינדי לאינדו-סואז מומבסה.

המנהל קולט אותי מרחוק, יוצא ממשרדו, מעכב אותי, ומתנצל.

"אתמול שולמו משכורות בנמל. אין לנו מספיק מזומנים לכסות את ההעברה שקבלנו עבורך."

המנהל נדהם כשאני פורץ בצחוק פרוע.

אני, מוזי, שברתי בנק!

זה חייב להופיע יום אחד בביוגרפיה שלי!

בראשית התקופה במלינדי אני דוחס את המזומנים בחצי תריסר כספות שבמזכירות המלון.

אך יש מספר ספקים מניירובי להם יש לשלם בצ'ק.

אני מחליט לפתוח חשבון בבנק ולהפקיד בו את יתרת המזומנים.

הולך במכנסים הקצרים ועם הצ'ימידאן הידוע , לברקליז במאלינדי.

בנק בריטי.

שמרן. נוקשה.

מבקש לפגוש את המנהל.

"צריך לקבוע עם המנהל לפחות שבוע מראש" אומרת הפקידה.

מתעלם ממנה ועוקף אותה היישר למשרד המנהל ומתיישב מולו.

"אני רוצה לפתוח חשבון".

"אין בעיה" הוא משיב ומוסיף בנועם "יש להביא שלושה ממליצים".

אני מתכופף, פותח את הצ'ימידן, ומוציא חבילה ארוזה של מאה אלף שילינג.

מניח אותה על השולחן.

מתכופף שוב ומוציא חבילה שניה, ומניח אף אותה על השולחן.

שואל: "כמה ממליצים אמרת? שלושה? ארבעה?"

"לא" אומר המנהל "זה מספיק", ופותח עבורי חשבון בברקליז מאלינדי.

יאפ מפוטר

מנהלן חדש בפרויקט קיטוי מתלונן על יאפ  וטוען לשחיתות גורפת.

בו ינסן (Bo Jensen), מנהל סיוע החוץ הדני בקניה, לוקח עימו את ג'ורג' מבאטה (Mbate), הכלכלן הראשי של המיניסטריון ונוסע עימו לקיטוי.

אוסף את כל עובדי הפרויקט ופוקד על יאפ:

"יש לך דקה לעזוב את המשרד ו-24 שעות לעזוב את קיטוי."

יאפ לוקח את אשתו, (עורכת דין קולומביאנית), ואת בנו, ומגיע אלי למלינדי.

מוכה.

האוויר יצא מהענק הפרזי בגובה כמעט שני מטר;

מושפל, הוא מתכווץ כמעט לגובה שלי.

יאפ שואל אותי איך אני הייתי מגיב לבו ינסן (שכעבור שנים היה שגריר דנמרק בקניה).

היית צריך לאמר לבו: "אדוני ישתה תה או קפה לפני שחוזר לניירובי?" השבתי,

הרי לנציג דיפלומטי דני אין כל סמכות במחוז, וחוץ מזה, קיימים נוהלי היפרדות בחוזה שלך מול DANIDA ומשרד החוץ הדני".

במשך עשרת החודשים הבאים שוכר יאפ קבינה באזור החוף, דרומית למומבסה ונופש שם עם משפחתו, עד שפרייס ווטרהאוס (Price Waterhouse)  מסיימים את הביקורת ומטהרים את שמו.

בכל אותם חודשים ממשיכים הדנים לשלם את שכרו.

מספר שבועות לפני כן סיימתי את עבודת הבקרה על פרוייקט קיטוי  עבור DANIDA והגשתי להם את הדו"ח הסופי מלווה בחשבון סופי.

החשבון טרם שולם.

לאחר שיאפ מורחק מקיטוי אני מיד מגיש חשבון תוספות לסיוע החוץ הדני.

זהו שיעור חשוב שלמדתי מקבלן עבודות תשתית מנצרת.

ביום שישי בבוקר, אני משאיר את יאפ במלינדי, וחותך צפונה להולה ומשם מערבה לוולדמה . ממשיך מוולדמה דרך האזור המסוכן שבין שבט האורמה לשבטי הקאמבה, למוטומו ומשם צפונה לקיטוי.

נסיעה ארוכה.

קשה.

מאד.

מגיע לפנות ערב לקיטוי היישר למשרדו (לשעבר) של יאפ ומוצא שם צעירה לבנה עם פני עכבר

"אסור להיכנס לכאן" היא אומרת, מפוחדת.

"אני בקרית מטעם פרייס ווטרהאוס והמקום סגור בסרטי ניילון."

"אני מגיע מנסיעה ארוכה ואוהב שתי כפיות סוכר בתה שלי" אני משיב.

מזעיקה את המנהלן.

"אנחנו מאד רוצים לשוחח עמך" הוא אומר "חושבים שאתה חלק מהשחיתות של יאפ, הרי אין לך חוזה מסודר."

אני מציג לו את ההצעה שהגשנו לפרויקט לבקשתו של מנהל הפרויקט, מראה כי עמדנו בכל השלבים בדיוק על פי ההצעה, וכי קבלנו תשלום בכל שלב בהתאם להצעה.

"עתה נותר רק עניין התשלום הסופי, לאחר שהגשנו את הדו"ח הסופ" אני אומר.

"מדוע אין לך חוזה?" הוא שואל.

"אני בא מתרבות בה תקיעת כף חזקה מכל חוזה" אני משיב.

"מדוע אתה דורש את התמורה במזומנים?" ממשיך להקשות.

"יש לי חברה יקרה" אני משיב.

איני מספר שבאמצעות המזומנים מהעבודה עבור DANIDA, סיוע החוץ הדני, מימנתי את הקרקס הנודד של IFAD, קרן האו"ם לפיתוח החקלאות עד שהאו"ם מתחיל להזרים את הכסף.

המנהלן פורש לדיון ארוך עם בכירי הפרויקט, חוזר ומוסר לי שבשלב זה מוכנים לשלם את החשבון הסופי אך

עליהם עדיין לבדוק את עניין התוספות שאני מבקש.

"נותנים לך צ'ק אך מאחר והבנק סגור עכשיו, תוכל לפדות אותו רק ביום שני" הוא אומר בחיוך ניצחון.

אני מקבל את הצ'ק ומתארגן ללינה בחדרי האירוח של הפרויקט.

בחדר ליידי, מנהל סניף הבנק, שטרם התארגן במגורי קבע.

המנהל, בחור טוב, פותח את סניף הבנק, פודה עבורי את הצ'ק, ולמחרת אני חוזר באותה דרך מסוכנת למלינדי.

כעבור מספר שבועות, לאחר שאני שוכח לגמרי מחשבון התוספות שהגשתי, מתקשר אותו מנהלן של פרויקט קיטוי, ומוסר שדנו בדרישותי לתוספות ומוכנים לאשר רק חלק מהם.

הוא מבקש להיכנס לדיון טלפוני ארוך ולהסביר.

אני משיב שמוכן להתפשר ולקבל את הצעתם בתנאי שיעבירו עוד היום את הסכום לחשבון בנק שפתחתי במלינדי.

הרי הגשתי את חשבון התוספות רק כלחץ לקבל את התמורה לחשבון הסופי, לפי שיטתו של בוימל, אותו קבלן מנצרת עילית.

הסכום מגיע למחרת ואני מחלק את כולו כבונוס לצוות הקבוע של מלינדי.

צהבת

באפריל 1991, בסוף תקופת מאלינדי, אני חולה, חולה מאד.

לוקח סדרת תרופות נגד מלריה.

זה לא עוזר.

בביקור קצר בישראל הולך לבדיקות תקופתיות ברמב"ם.

תפקודי הכבד "על הפנים" אך הרופאים אינם מתייחסים.

נוסע ליום בכנרת בחוף של אבישי ודבוש.

מרגיש רע.

רע מאד.

בערב למיון בב"ח כרמל".

בדיקות.

השתן שלי צהוב כהה.

האחות מעירה שלא שתיתי מספיק ביום חם בכנרת, ושופכת את השתן מבלי לבדוק.

שולחים אותי הביתה.

למחרת אני טס חזרה לניירובי, ישן לילה במלון זול וטס למלינדי.

לא מצליח לתפקד.

לוקח עוד מנה נגד מלריה.

זה לא עוזר.

מביאים איזה אח שמזריק לי משהו.

לא עוזר.

הולך ונחלש.

מביאים אותי לשדה התעופה וטס חזרה לניירובי.

יוצא מהטרמינל ולא יכול ללכת.

יושב על אבן השפה.

מגיע נהג מונית.

"קח אותי לבית החולים."

מביא אותי למיון של בית החולים של ניירובי.

קורס על מיטה ומגיע אלי אח.

"מי הרופא שלך?" שואל.

אין לי כל רופא, ואין לי מושג אם או כיצד אני מבוטח כעובד אחת מסוכנויות האו"ם.

אני מרים את עיני ורואה שלט – "ד"ר דוד זילברשטיין".

מצביע לשלט ואומר "זה הרופא שלי".

מגיע רופא אוגנדי חביב ממרפאתו של ד"ר זילברשטיין, מעיף בי מבט.

פוסק: "צהבת".

"איך אתה יודע, הרי הייתי בשני בתי חולים בישראל ולא אמרו כלום."

"הסתכל בראי" אומר הרופא.

צבע העור שלי כתום זוהר.

מכניסים אותי לחדר פרטי במחלקה הפנימית.

לוקחים הרבה בדיקות דם ונותנים לי גלוקוז.

אני מעביר מסר לחברי ד"ר עדי קורגן בשערי צדק.

עדי מתקשר לרופא ומוודא שיודעים מה לעשות.

אין מה לעשות, רק לדחוף לי גלוקוז.

בכל בקר מגיעות שתי תלמידות נאות מבית הספר לאחיות, מורידות אותי מהמיטה, נושאות אותי לאמבטיה, ורוחצות אותי.

הרופא מציץ ושואל מה שלומי.

באחד הלילות מגיע הפרופסור, מנכ"ל המיניסטריון לפיתוח האזורים הצחיחים, יושב לידי כל הלילה ומדבר.

כעבור שבוע, שוב מציץ הרופא בזמן שהאחיות רוחצות אותי, רואה שאני מתעניין בהן.

"החלמת" הוא פוסק. "משתחרר היום".

אוסף אותי סאקטקה, המשנה למנכ"ל ומשכן אותי במלון מילימני קרוב לדירתו.

במשך כמה ימים מכינה לי אשתו מרגרט, מרק ירקות ובתו סוזן מביאה למלון.

דגנית מגיעה בטיסה, מסתבכת בדרכה למלון ולמחרת טסים יחד למלינדי.

דגנית נשארת עמי שבועיים במלון מול המשרד.

הולך כל בקר למשרד.

בצהרים הבנות , בתיאום עם דגנית, מגרשות אותי למנוחת צהרים.

בעל המלון, גרמני שמן, עם פרצוף אדום מאלכוהול. מכבד אותי בערב הראשון בסטייק ענק וכוס יין, כועס כשאני מסרב לאכול, ומתלונן שישראל קבלה כסף רב כפיצוי על נזקי מלחמת המפרץ.

אנו עוברים למלון אחר.

איש השנה

מתקשרים מרומא.

מישהו לא מוכר מציג עצמו, לא קולט את שמו.

אומר שנבחרתי כ"מנהל השנה" מכל מנהלי הפרויקטים של IFAD בכל העולם.

"מה בדיוק עשיתי שזכיתי לכבוד זה?" שאלתי.

"אתה היחיד שהוצאת את התקציב בדיוק על פי המתוכנן."

אבל כל מה שעשיתי היה להזמין 60 טנדרים מחברת טויוטה קורפוריישן של יפן כפי שהיה כתוב בשורת התקציב היחידה.
סיום בלאמו
בתום תשעה וחצי חודשים מטורפים אני מנקה את השולחן.

מפזר את הצוות, מחזיר את אולם המשרד במלינדי לבעל הבית, סוגר חשבונות, מאשר תשלומים ליועצים, מפעיל את תקציב הפרויקט עצמו (60 רכבי טויוטה), ונשאר לבד במלינדי עם שולחן נקי.

אני טס לאי לאמו ל-24 שעות כדי להיפרד ממקום שאוהב, לכמה שעות של להיות לבד ללא אלף מטלות שיש לדאוג להם, להוריד את מפלס האדרנלין ואת קצב המטבוליזם כפי שאפשר רק בלאמו.

אף אחד אינו יודע היכן אני נמצא, פשוט חומק לי ללאמו.

יושב במסעדה על המזח, מפצח סרטן ענק.

רוח קלילה.

מפרשיות דאו חוצות בשקט את המים.

קולות צחוק ברקע.

פתאם מופיע ג'מיל, המלצר המופרע (שמערבב יין לבן בסירופ שוקולד), ואומר

"קוראים לך לטלפון".

"הפסק לקשקש" אני עונה "איש אינו יודע שאני בלאמו".

"מתקשרים מרומא" אומר ג'מיל "מבקשים אותך, את משה פינקל".

ניגש לטלפון.

"מדבר סאם" אומר אולווודה, מנהל מחלקת אפריקה בארגון האו"ם שברומא,

"לקח לנו כמה שעות לאתר אותך".

"אוקיי סאם, מצאתם אותי, במה אני יכול לעזור?"

"רק רציתי לאמר לך תודה", משיב סאם "בשמי ובשם IFAD כולו".