במדבר

בתחילת שנת 1984, בשיאה של הבצורת במזרח אפריקה, שהתדרדרה לרעב, אני נשלח על-ידי ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), שמרכזו ברומא, למשימה לבדוק היתכנות לפיתוח מקורות מים בעבודת ידיים בטורקנה (Turkana), שבצפון מערב קניה. זהו אזור צחיח, עם כלכלה מבוססת-מקנה, תרבות בקר קלאסית כמו של אבותינו בספר בראשית.

לצורך ביצוע העבודות מגוייסים כעשרים אלף שורדי הרעב המרוכזים במחנות עבודה. תמורת ביצוע העבודה היזומה הם מקבלים מנות קמח תירס לבן ושמן. במשך חודש אני נע לבדי מאתר לאתר בצפון המחוז בג'יפ סוזוקי, לאורך הגבולות עם אוגנדה, סודן ואתיופיה. אני פוגש את מנהלי האתרים, ומתנדבים מאומות העולם, מארגוני סיוע וכנסייתיים. בדו"ח אותו אני מגיש, אני ממליץ על אמצעים לפיתוח מקורות מים, שאותם ניתן ליישם באופן מיידי באמצעות כוח העבודה הקיים. אני גם ממליץ על גיבוש אסטרטגיית יציאה בהמשך, כדי שלא ליצור תלות במזון הנתרם על-ידי העולם השבע.

בינואר 1985 אני מתבקש על-ידי סיוע החוץ הנורבגי לסייע ביישום אותם אמצעים עליהם המלצתי. בשלב זה, כשמונים אחוזים מעדרי הבקר גוועו בצמא וברעב, ואלפי אנשים כבר מתו ברעב. אירופה מזרימה מזון כדי לפצות על רגשות האשם, שמאוחסן בשטח. סביב מחסני המזון מרוכזים הזקנים, הנשים והילדים.

לשבטי המקנה אסטרטגיית הישרדות מתוחכמת המבוססת על פיזור סיכונים. בעוד הגברים נעים עם גרעין העדר הצעיר עמוק לתוך אוגנדה, סודן ואתיופיה בחיפוש אחר מים ומרעה, הנשים מועסקות בעבודות יזומות: פריצת דרכים, הקמת מסלולי נחיתה והקמת מתקנים לתפיסת מי גשם – כל זאת תמורת מזון בסיסי. כל אישה מעבירה ביום כמטר מעוקב עפר בשש שעות עבודה, ובתמורה מקבלת אחת לשבוע חמישה קילו קמח תירס, ליטר שמן, וחופן קטניות מיובשות.

עיקר המשימה הוא לערוך השתלמות מעשית לכ-40 מנהיגים מקומיים לבחירת אתרים, לתכנון מתקני שימור מים, ולהקמתם באמצעות עבודת ידיים. הקורס הבסיסי נערך במשך כחודש בלודוואר (Lodwar), בירת מחוז טורקנה. לאחר מכן מתפזרים המשתלמים לאזורים עליהם הופקדו, ואני נע מאזור לאזור כדי לסייע בבחירת אתרים, בתכנון ובביצוע.

אני פונה לשגרירות נורבגיה ושואל על נוהל אישור תוכניות לביצוע כפי שמקובל מאז ומתמיד בישראל.

"אין צורך באישורים, הרי אתה היועץ, אתה יודע מה ואיך צריך לעשות, לשם כך אנו משלמים לך."

למחרת נחיתתי בלודוואר, יורד גשם ראשון לאחר שנתיים ללא אף טיפה, ובסוף התקופה כבר קוצרים את היבול הראשון של סורגום במתקנים שהקמנו  באתר לויאאל (Loyaal), ליד קקומה (Kakuma).

ספר זה מכיל את אוסף הסיפורים הקטנים מאותה התקופה, ועל האנשים עימם נפגשתי והתידדתי. הספר נכתב לזכרם של חבריי משבט הטורקנה סיימון נאווט (Simon Nawet), רוברט אווי (Robert Ewoi), אגנס ועוד רבים, שנספו במגיפת דלקת קרום המוח שפקדה את המחוז, וכן לזכרו של רעי פיטר דאלין (Peter Dallyn), האיש שבדרכו המיוחדת הכשיר אותי לעבודה באפריקה.

מבחן קבלה

ינואר 1984.

יומיים מרוכזים של תדרוכים ברומא, בארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO).

טיסת לילה ארוכה ומתישה מרומא.

נחיתה ראשונה באפריקה.

פיטר, מנהל הפרויקט, פוגש אותי בשדה התעופה של ניירובי ומשלים עבורי במהירות את כל הסידורים המנהליים במשרדי האו"ם שם.

לאחר לילה יחיד בניירובי, ולפני שאני קולט היכן אני נמצא, לוקח אותי פיטר היישר לבוש, אל חבל טורקנה  הנידח והמוכה בצורת ורעב.

לאחר יומיים של נהיגה מאומצת בריינג'רובר הכבד מגיעים, לאחר חשיכה, אל ביתו הקטן של פיטר הנמצא באמולם (Amolem), בשוליים הדרומיים של טורקנה, על הגבול עם שבט הפוקוט (Pokot).

עדיין עייף מטיסת הלילה, ומיומיים של ענני אבק, אני נרדם מייד במיטת שדה.

עם הזריחה, מטלטל אותי פיטר ואומר שיוצאים מייד לשטח.

אני קם במהירות ומתארגן.

אני מבין מהתדריך שקיבלתי ברומא, שננוע באזור ספר שבו אין יישובים. האנשים היחידים שנפגוש הם אנשי המדבר, הנעים כאבותינו עם המקנה בחיפוש אחר מרעה ומים.

אין מסעדות.

אין חנויות.

אין כלום.

רק אנשים רעבים וחם.

חם מאוד.

פיטר כמובן, אינו מסביר דבר.

לשאלתי אם הספיק לארגן צידה ומים לדרך הוא משיב: "אל דאגה, נערי", ומעמיס על הרכב מיכל מתכת גדול.

נוסעים מרחק רב, ומבקרים אתרים בהם אני נדרש להמליץ על ביצוע פעולות לתפיסת מי גשמים ולניצולם.

במחוז כולו לא ירדה אף טיפת גשם מזה 27 חודשים והחום כבד, מעל 43 מעלות, ללא פיסת צל.

עד מהרה אנחנו מתכסים באבק דק ומעצבן.

כעבור כמה שעות, תשוש מהנסיעה הארוכה, עצבני מרעב, בבטן מקרקרת ומיובש לחלוטין, אני שואל את פיטר אם לא הגיע, לדעתו, הזמן לעצור כדי לשתות ולאכול משהו.

"כמובן", מחייך פיטר, ואני מבחין בפניו הסמוקות מהשמש היוקדת.

פיטר עוצר את הרכב ושולף את מיכל המתכת הגדול.

"זאת כל הצידה לה נזדקק היום. זהו מיכל של חמישה ליטר" הוא אומר.

מוזג לי כוס בירה קרה כקרח.

בדרך חזרה, לפנות ערב, לאחר שחיסלנו את תוכן המיכל, כבר שרים יחד דואטים בארבעה קולות.

פיטר

פיטר, בן 62 כאשר הוא חוטף אותי משדה התעופה.

אנגלי עם אף אדום מספיגת כמויות מסחריות של אלכוהול.

השאיר אישה וארבעה ילדים בוגרים, אי-שם לאורך הדרך הארוכה שעשה בארצות מתפתחות, עירק, איראן, בוליביה וממערב אפריקה למזרחה.

בכל הברים ברחבי היבשת יודעים המלצרים להגיש לו את הבירה דווקא בכוס יין.

ברמן שטועה, חלילה, נדון מייד למקלחת קללות רמות מפיו של פיטר, היודע לקלל בארבעים שפות שבטיות.

פיטר מתגורר בבית אבן קטן ומטופח הטובל בגן נפלא בעומק הבוש, באחד האזורים הצחיחים ביותר באפריקה, על הגבול שבין שני שבטים העוינים זה לזה, הטורקנה והפוקוט. חצר הבית והמטע שלידו משמשים לא-אחת כשדה קרב בין השבטים, הנאבקים על השליטה בבאר המים שבקרבת הבית. שני הצדדים מפסיקים לירות כאשר פיטר, בתחתונים בלבד, חוצה את החצר לקטוף פפאיה בשלה וחוזר ומתרווח על המרפסת כדי לצפות בהמשך הקרב.

סי די בת ה-23, יפהפייה משבט האשנטי (Ashanti) ממערב אפריקה, חיה עם פיטר מאז תקופת עבודתו שם. סי די, בעליצותה מלאת המרץ, מסייעת לכולנו לשמור על שפיות חלקית באותה תקופה נוראה של רעב ומחלות.

בבדידותם מנהלים פיטר וסי די תחרות בישול. את המצרכים מביא פיטר אחת לשלושה חודשים מעיר הבירה, מרחק נסיעה של יומיים, אך הוא אינו בוחל גם בבשר ציד, ציפורים וצבי הדיק-דיק. מי שלא אכל דיק-דיק ברוטב בוטנים חריף שמכינה סי די ולידו יין קיאנטי משובח, לא יודע מהי חוויה קולינרית אורגזמית.

אחת לכמה חודשים, כאשר מתדלדל מחסן היינות, נוסע פיטר לרומא כדי "לדווח" לשולחיו במוסדות האו"ם. שם הוא רוכש ארגזי יין קיאנטי לבן וקוטף עלי דפנה לתיבול הצלי מהעצים הגדלים סביב כיכר סירקו מאסימו (Circo Massimo).

באותם שבועות בהם אני שוהה במחיצתם של פיטר וסי די, אני נהנה מתחרות הבישול, מחברתה המקסימה של סי די, ומחילופי סיפורים עם פיטר. בכל לילה אנו מעמידים בינינו בקבוק יין, ו"מתחרים" בסיפורים. אוסף סיפורים זה מוקדש לזכר אותם ימים מרתקים, ולזכרו של פיטר אשר מת בגיל 74 בביתו שבלונדון לאחר שהחליק במקלחת.

פיטר מסרב לטוס

במרתון הסיפורים אשר אנו עורכים מספר פיטר כיצד אלן ג'ונס, נציג אחד מארגוני האו"ם, לוקח איזה כומר טרמפ. ממריאים במסלול הקצר, וענפים נתפסים במנגנון הגלגלים המסרב להיסגר לאחר ההמראה. אלן מנסה את כל האווירובטיקה שהוא יודע כדי להפיל את הענפים, אך ללא הועיל. לבסוף קושר הכומר את עצמו למושב ומשתלשל החוצה עם הראש כלפי מטה, מגיע לגלגלים ומצליח לשחרר את הענפים והמנגנון נסגר. תוך כדי התמרונים הם מאבדים את הכיוון, ולא מצליחים לזהות היכן הם נמצאים. כאשר נוכחים שהדלק הולך ואוזל, מזהים מנחת קטן ונוחתים. כאשר אינם מגיעים למחוז חפצם, מתארגנים לחיפושים מחשש שהתרסקו. נמצאו כעבור יומיים.

פיטר מסרב לטוס עימי במטוס הקל של הפרויקט. רק כאשר הוא שיכור כמעט עד אובדן החושים, אפשר להעלות אותו על מטוס קטן מג'מבו. כל זאת בגלל מקרה שקרה לו במערב אפריקה. יחד עם משלחת גדולה, המריאו בדקוטה עתיקה ממסלול קצר מדי. המטוס המריא עד גובה העצים והתרסק בתוכם. תא הטייס נקרע מגוף המטוס, וצמד הטייסים נהרג. גוף המטוס לא נפגע כלל, ופיטר מצא את עצמו יושב בנוחיות רבה בשורה הראשונה, כוס יין בידו, משקיף ישירות אל צמרת העץ. טיפס וירד מהעץ.

מאז הוא שותה בירה רק בכוס של יין.

לאחר גיחה קצרה חזרה לקיטאלה (Kitale) כדי להצטייד במזון שיספיק למספר שבועות, מקצה לי פיטר ג'יפ סוזוקי. ראשית אני נוסע עם מתנדב הולנדי דרומה לאזור ברינגו (Baringo), שם מתנדבים של הבנק העולמי פיתחו טכניקות לבציר מים. חוזר צפונה דרך הרי הצ'רנגאני (Cherangani) בדרכים כה קשות, עד כי המתנדב מעדיף לפרקים ללוות את הג'יפ ברגל מפחד שנתהפך.

בהמשך משגר אותי פיטר צפונה לבד עם הג'יפ, לנסיעה למחנות העבודה בהם רוכזו שורדי הרעב. אני נע לבדי בדרכי עפר שנפרצו במשך מספר שבועות לאורך הגבול הצפוני של המחוז, מלוקיצוגיו (Lokichoggio) במשולש הגבולות קניה-אוגנדה-סודן עד לוארניאק (Lowarengak) לחוף אגם טורקנה, דרומית למשולש הגבולות קניה-סודן-אתיופיה.

אני נדרש להתמצא, לנהוג ולהתמודד לבד במרחבים העצומים הללו, וחווה לאורך הדרך חוויות שונות ולעיתים משונות. אך אין עם מי לחלוק. למשל, בעודי נוהג דרך הקניון היורד מלוקיטאונג (Lokitaung) שבהרים ללוארניאק  שליד האגם, מנסה לעקוף דרדרות וסלעים גדולים, מלווה אותי עדר בבונים שמטפסים על הג'יפ ומנסים לבדוק אילו מצרכים בארגזים בג'יפ העמוס. בדיוק בערב הקודם סיפרו על מתנדבת אמריקנית שמתה מכלבת בעקבות נשיכת בבון.

בכל מחנה אני מתארח כמה ימים אצל המתנדב הזר, המנהל את המחנה, ויוצא עימו לסיורים לאיתור אתרים אפשריים לבציר מים.

המיסיון בלוקיצוגיו

בדרך למחנה העבודה בלוקיצוגיו , במשולש הגבולות של קניה-אוגנדה-סודן, אני נוסע  בדרך עפר ארוכה ומאובקת, בחום של מעל 40 מעלות ללא צל, דרך מישורי לוטיקיפי (Lotikippi) בהם לא ירדה טיפת גשם מזה 27 חודשים. ליד הדוקה (duca) של הסומלית בצומת קאריס (Kaeris), עומד גבר עם ילד כבן שמונה ומבקש טרמפ לכיוון לוקי.

הג'יפ עמוס במצרכים, במים ובדלק, ואין בו מקום לאיש מלבדי. הגבר מדבר באנגלית טובה ומבקש שאקח לפחות את הילד. מסכמים שאביא אותו למיסיון בלוקיצוגיו ואמסור אותו שם לכומר.

מהר מאוד מתברר לי כי הילד אינו מדבר אנגלית, קי-סוואהילי, או קי-טורקנה, אותה כבר התחלתי ללמוד.

במהלך הנסיעה ללוקי אני מלמד אותו אנגלית.

"אוקיי?" אני שואל.

"אוקיי" הוא משיב.

כך במשך שעתיים.

בלוקיצוגיו אני נפגש עם דן פון-חילסט, Dan von Gilst המתנדב הקנדי, האחראי על מחנה העבודה של פליטי הרעב. דן מכבד את הילד בפרוסה עם ריבה וממרח בוטנים. גם הוא אינו מזהה את שפתו של הילד. לאחר ששבע הילד ניגשים למיסיון. הכומר במיסיון מנסה לתקשר עם הילד. הילד אינו מבין אף לא אחת מהשפות אותן מכיר הכומר.

"אוקיי?" אני שואל את הילד.

"אוקיי!", עונה לי בשמחה.

הילד דובר אנגלית.

הכומר מסרב להכניס את הילד למיסיון.

"עשו לך תרגיל קלאסי של תקופת הרעב" הוא אומר, "הפילו עליך ילד. עכשיו הוא שלך ועליך לדאוג לו".

"אין בעיה, יצטרף הילד אל ארבעת ילדי בישראל", אני משיב.

"אתה יהודי?" שואל הכומר.

"ברור", אני עונה.

"הבא את הילד מייד!"

הכומר חוטף ממני את הילד ומכניסו במהירות למתחם המיסיון.

ג'יין

לאחר שנתיים בחבל טורקנה עוברת ג'יין, אחות אנגלייה המתמחה בצרעת, להמשך התמחות בבית החולים באדיס אבבה שבאתיופיה. כאשר נודע היקף הבצורת, היא חוזרת לטורקנה.

ג'יין מצטרפת אלי לנסיעה ארוכה צפונה בדרכי עפר קשות.

בדרכנו היא מספרת על הבלבול הרב שחשה בעניין הנהיגה.

לפני חודש ביקרה את הורי בעלה בהולנד, שם נוהגים בצד ימין.

משם נסעה לבקר את הוריה באנגליה, שם הנהיגה היא בצד שמאל.

בדרכה חזרה לכאן שהתה כמה ימים באתיופיה, שם נוהגים בצד ימין.

עתה היא שוב בארץ שבה נוהגים בצד שמאל.

לפתע מגיח מולנו טנדר עמוס באנשים מפטפטים.

ג'יין מתנפלת עלי, דוחפת את זרועי ומנסה לתפוס את ההגה.

"באיזו ארץ אנחנו?" היא צורחת.

מרי

לאחר נסיעה ארוכה ומתישה אני מגיע, מאובק כולי, ללוארניאק (Lowarengak) השוכנת לחוף האגם. לאחר שבועות ארוכים של אכילת שימורים, אפשר סוף-סוף לאכול דגים טריים.

אני מתארח בביתו של דייב, נציג ארגון סיוע בריטי. בערב מתקבצים בביתו המורות האיריות, האחיות הדניות ואורחים נוספים הבאים לשתות בירה חמה שהביא דייב מלודוואר (Lodwar). דייב מסדר לאורחים המרובים מזרנים על המרפסת, ותולה מעליהם כילות נגד היתושים. פחית בירה בודדת מחסלת אותי, עוד לפני שמספיק דייב להציג אותי בפני יתר האורחים. עד מהרה אני נרדם תחת אחת הכילות.

לאחר שינה עמוקה אני מתעורר לקול זמזום מטריד של יתושים. אין גרוע מיתושים בתוך הכילה. הם חודרים דרך חורים קטנים, תוקפים אותך בפראות, ואינם יכולים לסגת מכיוון ששכחו את מקום החור שדרכו נכנסו. הזמזום מטריף אותי ואיני יכול לשוב ולהירדם.

ממש לידי אני מבחין באחת האורחות, שוכבת לה בנחת תחת כילה אחרת על מזרן קטן. על פי הקצב הסדיר של נשימותיה, אני מבין שאצלה בכילה אין חורים.

מבלי להתלבט אני מעיף את הכילה שלי, קם, מרים את הכילה שלה.

"זוזי!", אני דורש.

היא זזה ללא אומר ומפנה לי מקום על המזרן לידה.

בבוקר אני מתעורר לידה.

"אני מרי", היא אומרת.

טורקנאיות

לנשות הטורקנה רגליים ארוכות וצנומות, מותניים צרות ומעוצבות, יציבה מושלמת והליכה גאה. מאחור הן מכסות את הישבן ביריעת עור עיזים ארוכה ומלפנים הן לובשות מעין סינר קטן, שניתן להסיט אותו הצידה בקלות. הן הולכות חשופות חזה ומציגות לראווה שדיים קטנים וגאים.

הצליל היפה ביותר עלי אדמות הוא קול צחוקן של בנות הטורקנה, הדומה לצעקה רמה ומפתיעה הנשמעת למרחוק. ריחן הוא ריח שומן העיזים אותו הן מערבבות בחרסית שמנה בצבע אוכרה ((ochre, ובו הן מושחות את גופן.

נשות הטורקנה ממלאות בנאמנות את תפקידיהן המסורתיים, הולכות למרחקים ארוכים להביא מים ולקושש עצי הסקה, מבשלות וכובסות. הן עושות זאת מתוך תחושת שוויון וגאווה.

גבר המתחתן עם טורקנאית חייב, על פי המסורת, לאנוס אותה בערב הכלולות והנערה מתנגדת בתוקף רב. היה ואינו מצליח לגבור עליה היא מתמסרת בעדנה רבה, אך תשלוט בו ללא מצרים במשך כל חייהם המשותפים.

ראיתי טורקנאית רודפת אחר בעלה, מניפה פנגה (panga) ובתנועה מהירה ומיומנת מורידה לו אוזן לקול צחוקן של חברותיה. במקרה אחר אני מסייע בידי מרי, האחות האירית, לתפור את גולגלתו של טורקנאי שהרגיש את נחת הפנגה של אשתו. אנו משתמשים במחט בקר מהציוד של גאיטאנו הווטרינר. למחרת זוחל הטורקנאי חזרה לאשתו, ומבקש סליחה.

הן חופשיות לבחור לעצמן מאהב, כאשר הבעל נמצא הרחק עם העדר או משתתף בפשיטה על עדרי השבטים השכנים. הגבר האורח תוקע את חניתו בפתח הבקתה, כדי שהבעל ייזהר שלא להפתיע את האוהבים.

הן גם יודעות כיצד לטפח ולשמר את האהבה:

טים, שהתחתן עם טורקנאית, מספר שאשתו מזמינה למיטתו כל נערה שמוצאת חן בעיניו.

ג'ויס, חברת הפרלמנט, הביאה לבעלה נערה שתעסיק אותו כאשר מחליטה להיכנס לפוליטיקה ולהתמודד על מקום בפרלמנט.

נשות הטורקנה אוהבות לפלרטט ולצחוק בקול.

הן יורקות עיסת טבק שחורה, אשר נמצאת תמיד בפיהן, לעבר גבר זר שמתעניין בהן. כאשר הן אומרות "אה" הן מתכוונות לכך ומוכנות להתמסר מייד מאחורי השיח הקרוב. אך כאשר הן מסרבות במילה "מאם", אין כוח בעולם שישנה את דעתן.

כל אשה מטפחת כלב קטן המשמש אותה בתקופת המחזור. הכלבים מעבירים לנשים תולעים פרזיטיות המתפתחות לציסטות בכבד (Hydatid Cyst). הרופא הסקוטי מספר כי בכל יום מתות נשים מבוגרות מסיבוכי כבד. הניתוחים הרבים שמבצע להוצאת הציסטות אינם פותרים את הבעיה. הדרך היחידה לבלימה היא הרג הכלבים זאת כדי לקטוע את מחזור החיים של המחלה העובר מכבשים דרך כלבים. לאחר השיחה עם הרופא אני משתדל לדרוס כל כלב בו אני נתקל למרות המחאות הקולניות של הנשים.

ינואר 1985

בשיא הבצורת אני יוצא הרחק צפונה כדי להשלים פתרונות מיידיים לתפיסת מים. אלי מוצמדים ארבעים משתלמים כדי ללמוד טכניקות תפיסת מי-נגר עיליים. נבחרו המשכילים ביותר, אשר השלימו ארבע שנות לימוד בבית ספר יסודי ויודעים קצת אנגלית.

ביניהם סיימון נאווט (Simon Nawet) שתום העין, אשר נצמד אלי בנאמנות. סיימון עובד שבעה ימים בשבוע ללא תלונות, ומציל אותי לילה אחד מהכשת נחש.

רוברט אווי (Robert Ewoi), בעל חוש הומור פרוע, גם הוא ביניהם. רוברט בא מאזור קקומה (Kakuma), בצפון מזרח המחוז על גבול אוגנדה, שם בנה את ביתו בתוך עץ שיטה עתיק ליד ואדי טאראץ (Tarach).

ג'וסף, בעלה של אנה הקטנה, בעל השיניים בצורת טרפז, אף הוא עימנו.

מוזס לוקונג (Moses Lokong) מנהיג את החבורה כולה. הוא נולד באזור מורוטו (Moroto) באוגנדה, לאם משבטי הקאראמוג'ונג (Karamojong) אויבי הטורקנה. בנערותו הלך אחר המקנה, והתנסה בפשיטות על הבקר נגד הפוקוט (Pokot) מדרום. מוזס הוא היחידי מכל הקבוצה שסיים תיכון, למד באוניברסיטה, ויודע קיסוואהילי ואנגלית על בוריין.

לעבודה אנחנו משתמשים בג'מבה (jembe), הטורייה המקומית, ותוך כדי עבודה אני מלמד אותם פרקים נבחרים ומעשיים בפיתוח מקורות מים עיליים.

הידוק הסוללות נעשה ללא הרטבה במים ובהתלהבות רבה. לאחר יום עבודה מפרך של שמונה שעות עם הג'מבה, בחום כבד וללא מים, רוקדים כארבע שעות נוספות על הסוללות כדי להדקן.

תרגיל מנהיגות

למשתלמים מחלקים מאזנות יד, בהעדר אמצעי מדידה אחרים. המאזנות, מתנת העם הנורבגי, מגיעות ארוזות בנרתיק עור, אותו הם חוגרים למותניהם כנרתיק אקדח. עד מהרה הופך הנרתיק לסמל מעמדי חשוב, ונושאיו לגברים מבוקשים.

בוקר אחד, בבואי לאתר העבודה, אני מוצא את ג'וליוס ללא המאזנת.

לשאלתי הוא עונה ששכח אותה בביתו.

"לך מייד הביתה והבא את המאזנת", אני אומר ומסתובב ללכת מבלי לתת לו הזדמנות להגיב.

ג'וליוס נעלם מייד, וחוזר ומופיע רק למחרת לפנות ערב.

אני כועס על ההיעדרות הממושכת.

מוזס מתערב ומסביר: "ביתו של ג'וליוס נמצא במרחק שבעים קילומטר מכאן. הוא השלים זה עתה הליכה של מאה וארבעים קילומטר בפחות משלושים שעות".

תום

כאלפיים נשים עמלות באתר המרוחק כ-15 ק"מ מקאאלנג (Kaaleng), באתר ללא כל מקור מים. תום, המתנדב האנגלי האחראי על האזור, ואני מצטרפים לעבודה הפיזית. דוגמה אישית.

מעמיסים עפר לתוך קערות (קאראיה), אותן נושאות הנשים על ראשן ליצירת סוללות העפר.

עבודה מתישה.

הטמפרטורה מעל 40 מעלות.

אין מים.

תום מאלתר עוקב מים, אותו ממלאים בקידוח קאיקור (Kaikor), כארבעים קילומטר צפונה.

הנשים נושאות על ראשן מעט מים מליחים מקידוח קאאלנג.

אנחנו מנהלים פלירט קולני פרוע עם כל הנשים, והן צוחקות בצעקה האופיינית.

כל עוד הן ממשיכות לצחוק, יודעים שהעבודה מתקדמת.

כחום היום, וככל שהמים אוזלים, מחפשות הנשים שיחים בודדים כדי לשכב ולהניח את הראש ב"צל".

אט אט עוזבות הנשים ומספרן הולך ומתמעט.

רובן חומקות חזרה אל הבקתות בקרבת קאאלנג, ובתום שש שעות העבודה התקניות נותרות רק כעשרים מתוך האלפיים.

תום מציע להפסיק את העבודה.

"כל עוד מי מהן מוכנה להמשיך בעבודה" אני אומר, "אמשיך להעמיס את הקאראיה".

כחלוף עוד כשעה, מתחילות הנשים הנותרות להישבר ולקראת רדת ערב נותרות רק שתי נערות.

לעולם לא אבין מדוע הן ממשיכות לעבוד, עבודה פיזית מפרכת ללא כל תמריץ.

כעבור כשעה נותרת רק אחת.

תום חופר עם הג'מבה.

אני מעמיס את הקאראיה ועוזר להרימה לראש.

הנערה הולכת מרחק של כשלושים מטר ושופכת את העפר על הסוללה.

שלושתנו נכנסים לקצב של עבודה משותפת הנמשכת עד החשיכה.

"מדוע אנו טורחים עבורן?" נשבר תום, "אולי עדיף שהטבע יעשה את שלו ונשאיר אותם לגווע בצמא וברעב".

"אנו טורחים עבורן" אני משיב, "בזכות נערה בודדה זו שאינה מוכנה להישבר ולשקוע באדישות ובייאוש".

תום ומרי

תום גר בקאאלנג (Kaaleng) בצריף עץ קטן שניתן על ידי מוסדות הסיוע.

הבית כולל מטבח וחדר יחיד. השירותים הם בור בחצר.

בשכנות, בצריף זהה, גרה מרי, מתנדבת אירית צעירה, בעלת עיניים ירוקות ומזג אירי סוער, אחות במקצועה.

מרי אחראית רפואה יחידה עבור כעשרים אלף נפש.

תום ומרי הם הזרים היחידים ברדיוס של יום נהיגה.

מרי אוהבת את תום אהבה בוערת, אך הוא עסוק מדי בעבודה ובקושי מבחין בקיומה.

כאשר נוסע תום לבירת המחוז להסדיר את המשך הזרמת מנות המזון, מעלה מרי את ביתו באש.

הצריף הקטן נדלק בקלות ונשרף כליל.

תום חוזר ומוצא כי הבית היחיד הראוי למגורים באזור כולו הוא ביתה של מרי.

בהיעדר ברירה הוא נכנס לגור עימה בחדרה הבודד.

מקלחת בבוש

לתום ידי זהב. כשאני מגיע לביקור, הוא מתגאה בפני כי התקין מקלחת.

מקלחת בבוש? לא ייאמן!

מקלחת באזור בו אין כלל מים זורמים או צנרת כלשהי.

אני צוחק, הרי מקור המים היחיד היא הבאר הרדודה שבאפיק הוואדי, במרחק של מאות מטרים מהבית.

הולכים יחד אל מאחורי ביתה של מרי, ומוצא שם ביתן עם מיכל מים על הגג.

פותח את הדלת ולתדהמתי רואה שאמנם התקין מקלחת.

"רוצה להתקלח?" שואל תום בחיוך רחב.

"בוודאי" אני משיב, "אני עובד ימים רבים בחום של למעלה מארבעים מעלות. כבר שישה שבועות שלא ראיתי מקלחת. אני מתרחץ כל ערב עם הקצבה של ליטר מים מתוך חבית מים שהבאתי עימי מקאיקור (Kaikor)".

נכנס למקלחת ופותח את הברז.

לא מאמין למראה עיני: מים זורמים!

מקלף מעלי את הבגדים המטונפים, פותח את ברז המים עד הסוף ומתענג בזרם החזק על מקלחת אמיתית.

מזייף בקול יבש וצרוד שירי ארץ ישראל, ומביט החוצה מבעד לחלון הקטן של המקלחת.

בחוץ, טור ארוך של נשים, מהביתן ועד הוואדי, נושאות מכלי מים על ראשיהן.

תום עומד על סולם הנשען על הביתן ויוצק מים למיכל של ה"מקלחת".

פה גדול

לאחר נסיעה ארוכה ומתישה דרך הקניון היורד מלוקיטאונג (Lokitaung), והתמודדות עם להקת בבונים המנסים להיכנס לג'יפ, אני מגיע, מאובק כולי, ללוארניאק (Lowarengak) השוכנת לחוף אגם טורקנה.

לאחר שבועות ארוכים של אכילת שימורים, ויומיים ללא מזון כלל לאחר ששתי נשותיו של אצ'אם (Acham) כילו את שארית האוכל שהיה בארגז, קיוויתי לאכול דגים טריים.

אני מתארח בביתו של דייב, נציג ארגון סיוע בריטי.

בבוקר לוקח אותי דייב לסיור סביב לוארניאק.

בין הבקתות ניצב מבנה מסודר ולידו אנטנה גבוהה.

דייב מסביר כי מתגוררות שם שתי בנות ולהן מערכת קשר בגלים קצרים.

"אולי הן יעזרו לי ליצור קשר עם מישהו בישראל" אני אומר.

בחצר כבר מחכה בחורה צעירה, נאה למדי, ובחיוך רחב אומרת:" סוף סוף הגעת. אנו מחכים כבר חודשים שיגיע לכאן רופא".

"אינני רופא" אני עונה, "אך אם תתפשטי לא אתנגד לבדוק אותך".

לאחר שלא הפגינה התלהבות יתרה להצעתי, אני ממשיך: "אמריקניות?"

"כן" היא עונה.

"מתנדבות?" אני ממשיך לשאול.

"לא. נזירות קתוליות".

קרלה

קרלה מתייצבת במחוז לאחר שצפתה בכתבות ששודרו בטלוויזיה על הרעב. היא מתמקדת בהקמת ארגוני נשים. קבוצות הנשים שהיא מארגנת מקימות בתי הארחה, חנויות למצרכים בסיסיים, דוכנים לממכר חפצי נוי, ואף תופרות מדים עבור ילדי בית הספר המחוזי. בפעילויות אלו מצליחות הנשים לייצר הכנסה כספית באזור בו הכלכלה מבוססת בעיקר על סחר חליפין בעיזים, נשק ודוחן.

המסחר במחוז נתון כולו בידיו של נציג המחוז בפרלמנט.

פעילותה של קרלה והצלחותיה מכעיסות אותו מאוד.

חורה לו עצמאות היתר שמסגלות הנשים.

בביקורי בקלמוניאנג (Kalemunyang), בדרום-מזרח המחוז שם מתגוררת קרלה, היא מספרת שעקרב עקץ אותה, וכי רגלה היתה משותקת במשך שלושה ימים.

"זוהי הפעם הרביעית בתוך חודש שאני נפגעת מעקרבים ומעכבישי ציד", היא מתלוננת.

בעוד אנו משוחחים אני רואה מזווית עיני עכביש ציד, גדול מקופסת גפרורים, חוצה את המרפסת לעברנו. העכביש עוקף במהירות את רגלי החשופות, השלוחות קדימה על הרצפה, ופונה היישר אל קרלה היושבת על שרפרף לידי.

העכביש עוקץ דווקא אותה ברגלה, והיא נותרת שוב משותקת לכמה ימים.

לאחר שמתאוששת מבקרת קרלה אצל האמורון (emorun), רופא האליל.

"זה מקרה קשה" אומר האמורון, "מכשף חזק מאד קילל אותך, לפי בקשתו של אדם חשוב מאוד".

על פי הוראתו בוחרים עז שחורה ללא פגם, הנשחטת בטקס מיוחד.

קרלה אוכלת רק את הכבד, ומתבקשת להתייצב אצל האמורון תוך שבועיים עם עז שחציה לבנה וחציה שחורה, כדי להמשיך בפעולות נגד הקללה.

בכל עדרי קלמוניאנג לא נמצאת עז מתאימה, והנשים מתחילות במבצע חיפוש נמרץ ברחבי המחוז כדי לאתר את העז הנדרשת, לפני שיהיה מאוחר מדי.

כעבור שבועיים אני רואה את ג'יפ הסוזוקי של קרלה מגיח במהירות מכיוון קלמוניאנג, מעלה ענן אבק עומד למרום.

"מה קרה?" אני שואל את קרלה.

ללא אומר היא מראה לי את זרועה הנפוחה מעקיצת עקרב נוספת.

"אינני יכולה לסבול יותר. אני נוסעת דרומה ואחכה בבירה עד אשר תימצא העז המתאימה" מכריזה, ונעלמת בענן אבק.

באותו לילה קרלה נפצעת קשה בתאונת דרכים בעיירה קיטאלה (Kitale), ומוטסת למחרת לטיפול בצרפת.

קרלה לא שבה למחוז טורקנה.

אלימה

"אלימה הינשאי לי", אני אומר.

"מאם", מסרבת אלימה ומחייכת בפה ללא שיניים.

אלימה, כבת שלושים, נראית כבת שישים, הגיעה כפליטה מאוגנדה, שם נטבחו בעלה ושמונת ילדיה בידי קלגסיו של אידי אמין. היא מצליחה להימלט רק עם בנה המפגר, ומגיעה למחוז כחושה, חולה ורעבה.

תוך חודשיים היא הופכת למנהיגה של קבוצות הנשים של קרלה, ושימעה מגיע לכל רחבי החבל. בכוח אישיותה היא מצליחה לרכז סביבה את הנשים, ולארגן אותן בקבוצות הפועלות יחד כקואופרטיבים ומייצרות הכנסה. היא אף עומדת בהצלחה במבחן העימות מול חבר הפרלמנט הכל-יכול, שבבעלותו כל העסקים שבמחוז.

הנשים מסרבות, בהנחייתה, לשלם את דמי החסות שדורש. היא פותחת מכולת עם קבוצת נשים, ומארגנת מכירות של חפצי נוי מסורתיים לזרים המציפים את החבל לצורכי סיוע.

"מדוע?" אני שואל.

"כי אתה נווד, אינך נשאר במקום אחד זמן ממושך", היא משיבה.

"אני רוצה גבר שיהיה לידי, שידבר עימי".

נישואין

אולף הוא אח מעשי מדנמרק.

מתנדב לשרת במדבר ואינו נותן למראות הקשים של הצרעת, השחפת ושאר המחלות הקשות לחדור לנשמתו.

יש לו אופנוע בנפח אלפי סמ"ק, עליו הוא דוהר ברחבי המחוז בענן אבק תמידי.

לוויגדיס יופי עוצר נשימה.

נורבגית מושלמת. שער בלונדיני גולש, עיניים בהירות ועור צח ובהיר.

ויגדיס היא סוציולוגית, אשר נשלחה מטעם ממשלת נורבגיה לחקור את השפעת הסיוע. היא עורכת אינספור ראיונות עם נשות הטורקנה, וכותבת מאמרים חשובים התורמים להבנת תרבות אנשי הבקר והמדבר.

המראות הקשים להם היא עדה והאווירה הקשה, חודרים ומשפיעים על נשמתה.

אולף מזמין את ויגדיס לרכוב עימו על האופנוע.

הוא ממשיך בנסיעה רצופה במשך יומיים עד לעיר הבירה.

שם הם מתחתנים.

כאשר הם יוצאים מרשם הנישואין במשרד המשפטים (Sheriya House), הם מגלים שהאופנוע נגנב.

על כך אומרים זקני הטורקנה:

"לא ייתכן שלאדם אחד יהיה בו בזמן את הכל, גם האופנוע החזק בעולם וגם האישה היפה בעולם".

גירושין

בקלמוניאנג (Kalemunyang) אני נוכח במשפט גירושין הנערך ביוזמת האישה בפני זקני השבט. האישה שוטחת את טענותיה וגם לגבר, למרות היותו בן שבט הפוקוט, ניתנת זכות דיבור.

בסוף יום דיונים ארוך, מאשרים את הפרידה מהטעם שלא שולם עבורה מלוא המוהר.

לכתך אחרי במדבר

סו, אישה קטנה ונאה, עבדה כדיילת, וחלמה לתפוס חתן אמיד שיבנה לה בית גדול אשר בו תוכל לארח ולנהל שיחות סלון תרבותיות. נתמזל מזלה להתאהב דווקא בלמרט (Lammert), ענק מפרזיה שבהולנד, המחסל בערב שגרתי שני בקבוקי וודקה מבלי להתנדנד. למרט מגיע לאפריקה כמתנדב בתקופת הבצורת, ובמהרה מתגלים כישוריו. הוא עומד בראש המערכת המניידת את משלוחי המזון לחבל, ופועל שם בתקופת הרעב.

למרט, באמצעות כישורי הניהול הייחודיים שלו, הציל את חייהם של רבים, בעקבות פריצת דרכים בעבודת ידיים והזרמת מזון לתושבים מוכי רעב ומחלות. הוא הופך ל"קיסר" הבלתי מוכתר של המחוז. למרותו סרים כ-80,000 נזקקים, באזור שגודלו כ-67,000 קמ"ר, שבו אין מטר אחד של כביש סלול, מכולת, או שק מלט.

למדבר זה, לחום הנורא, למחזות קורעי לב של מוות, רעב ומחלות, הוא מביא את סו אשתו, ובונה לה בית-עץ מרווח תחת צילו של עץ תאנה ענק המיתמר לגובה של כ-20 מטר.

סו מחליטה שהגיעה השעה לארגן במחוז חיי תרבות ומזמינה את כולם לפטיו תחת עץ התאנה, לקוקטייל הראשון בתולדות המחוז. טורחת ומטיסה מצרכים מעיר הבירה ניירובי. תחת עץ התאנה נערכים שולחנות עמוסים במטעמים אשר לא נראו כמותם בחבל ארץ שבו ניזונים בעיקר מדייסת סורגום, חלב עיזים ובירת דוחן.

לקוקטייל מגיעים הכמרים בתלבושותיהם הססגוניות, המיסיונרים מהכנסיות המתחרות ומארגוני הצדקה, הרופאים המתנדבים, האחיות הנורבגיות הבלונדיניות והאיריות ירוקות העיניים, המומחים הזרים – הולנדים, שבדים, גרמנים, איטלקים ואירים, המתנדבים (ללא חברותיהם המקומיות), ואנשי הממשל, אנשי הדרום החקלאי, מזיעים בחליפותיהם.

אני עומד שם, בפטיו של סו, בידי כוס יין לבן קר, ומשוחח עם הלן, מיסיונרית אירית קתולית כבת שישים. להפתעתי אני נוכח שהיא מתקשה להתרכז בדברי, וכי עיניה נודדות ללא הרף אל עבר עץ התאנה שמעלינו.

אני ממשיך לספר, ומצליח בתנועה מתוחכמת להפנות את גופי ולהרים את עיני לכיוון אליו מופנה מבטה.

ממש מעלי, בבון גדול עסוק בהנאה רבה בשגילת בבונה.

דממה בפטיו.

כל מבטי האורחים מופנים אל הקוף ואל עכוזו הנע קדימה ואחורה.

לא מספיק הבבון לסיים את מעשהו המגונה, וכבר קופץ על ענף אחר ועולה ובא אל קופה נוספת מבלי לגרוע מקצב תנועותיו.

לקול תרועות הנוכחים ושריקות עידוד, מסיים הקוף ומזנק לעבר קופה שלישית המחכה עם אחוריים מורמים.

סו פורצת בבכי מר.

למחרת חוזרת לניירובי.

ביקור הגברת הזקנה

טרי (Terry) מניו זילנד, עקשן כבן שבעים. במלחמת העולם השנייה שירת כטייס ונלחם נגד היפנים, אז כנראה עוצבה אישיותו המעצבנת. מאז הוא נותר קשה ובלתי נסבל, רב עם כולם. הטורקנאים מכנים אותו טרגגה (Teregege), שמשמעותו בשפתם 'מחלה חשוכת מרפא'.

כדי להקל על האווירה, שולח אותו למרט, ה"קיסר", לצפון הרחוק, לקאיקור (Kaikor), אל מעבר לביצות לוטיקיפי (Lotikipi) שעל הגבול עם סודן, כדי ליישם שם את משוגותיו. בבירת המחוז נשארת אשתו, אשה חביבה, מנומסת להפליא, אשת שיחה למופת, וללא עוררין האדם בעל ההשכלה התרבותית הרחבה ביותר בכל המחוז.

עבודתי מתנהלת בצפון, בקאאלנג (Kaaleng), במרחק כמה שעות נסיעה מאתרי העבודה של טרי. מדי-פעם אני מוביל עבורו חביות דיזל, כדי שיוכל לתדלק את הלנדרובר שלו ולהמשיך להתרוצץ בבוש ולשגע את כולם.

המטוס הקל מופיע במפתיע מעלינו, ומבצע מספר גיחות נמוכות.

אני מבין שג'ורג' הטייס עומד לנחות במנחת המרוחק כעשרה קילומטרים, קופץ מייד לטנדר ויוצא לקראת המטוס. לקבינה מזנק גם וינס, המתנדב שהוצמד אלי, ובמהירות מצטרפת גם נערה מקומית, המשתרכת אחרי כל אותו שבוע בחיזור פומבי נמרץ. לארגז למעלה נוספת מייד חבורה גדולה של מקומיים, האוהבים לנצל כל הזדמנות לנסיעה לכל כיוון שהוא.

הדרך מקאאלנג למנחת קשה, יורדת מהגבעות וחוצה מספר ערוצים מבותרים. קטעים רבים של הדרך נשטפו ונדרש ריכוז רב, ושתי ידיים חזקות, כדי לשלוט בהגה ובמוט ההילוכים של הרכב הכבד.

המטוס כבר מחכה במנחת ולהפתעתנו, הגיעה אשתו של טרי, שהחליטה להעז ולהעמיק לתוך הבוש, כדי לראות כיצד אנו מסתדרים. מעמיסים את התיקים שלה בארגז הטנדר. וינס וג'ורג' הטייס מצטרפים אל המקומיים בארגז, והגברת הזקנה נכנסת לקבינה שם עדיין מצפה הנערה.

הנערה חשופת חזה, ולמותניה סינר זעיר המכסה בקושי את ערוותה. היא משוחה בשומן עיזים, ומכוסה בזיעה ובאבק שנספג בעורה לאחר שבוע של עבודה. הריחות העולים מגופה שונים מאוד מריח הבושם המעודן של הגברת.

אני מתחיל בנהיגה חזרה בדרך המתפתלת אל עבר גבעות קאאלנג. הגברת הזקנה פותחת בשיחה אודות ספרו האחרון של פטריק ווייט האוסטרלי. הנערה מחליטה להמשיך בחיזוריה, נצמדת לזרועי ומתחילה ללטף אותי, לחכך את גופה בי, להתפתל ולהזיע. אני ממשיך להתרכז בנהיגה ומספר על ביצוע נפלא של 'טוסקה' בבית האופרה של רומא.

כאשר מגיעים למערכת הערוצים המסובכת שליד קאאלנג, מכניסה הנערה את ידה לתוך קדמת מכנסי הקצרים ותופסת בעיקר. אני שומר את שתי ידי בחוזקה על ההגה וחוצה את הערוץ העמוק. ממש מעלי אני שומע את וינס וג'ורג' משוחחים בקול רם. אני מנסה להמשיך ולנהל שיחה תרבותית עם הגברת הייג, כאשר ריח בשל מציף פתאום את הקבינה הדחוסה.

אני מעז להביט שוב אל עבר הגברת הזקנה רק כאשר אנו מגיעים לקאאלנג.

הגברת מחייכת בנועם ואומרת: "לבריאות".

וינס – צדק בבוש

וינס חברי, צעיר הגון ממשפחה אירית פרוטסטנטית, מוצב כמתנדב בקלמוניאנג (Kalemunyang), ממערב לנהר טורקוול (Turkwell), אחד האזורים הנידחים ביותר של מחוז טורקנה. איש אינו מגיע לקלמוניאנג, מלבד פושטים משבטי הקאראמג'ונג (Karamojong) מאוגנדה ממזרח והפוקוט (Pokot) מדרום.

בבדידותו מתחבר וינס לטרסיה, בת שבט הטורקנה, אשר השלימה כמה כיתות לימוד והיתה המורה היחידה בכל האזור. טרסיה חולקת את לילותיה גם עם מנהל העבודה היוגוסלבי של הכביש לסודן.

לקראת יציאתי לאזור קלמוניאנג, מגיע וינס לבירת המחוז יחד עם טרסיה כדי להצטייד.

אנחנו נכנסים ל"מלון" היחידי במחוז כדי למלא את הבטן לפני הנסיעה הארוכה.

אוכלים בשר מטוגן של עז קשישה, וצ'יפס רוויים בשמן עתיק כמו העז.

גבר שיכור נטפל לטרסיה.

"מדוע את מתחברת לאמואיט (emoit), לאויב?" הוא צועק.

בעודנו מנסים לשווא להתמודד עם בשר העז הזקנה, מתחיל השיכור להכות את טרסיה.

וינס, כצעיר בריטי הגון, מזנק להגן על כבודה של טרסיה ומפיל את השיכור ארצה במכת אגרוף.

הבר גועש כולו.

כולם מכים את כולם בהנאה רבה, כמו במערבון ספגטי איטלקי.

עד מהרה גולשת התגרה לרחוב, ואנשים נוספים מצטרפים לשמחה.

לפתע נשמעת שריקה, ואחד הניצים שולף תעודת שוטר.

"כולם עצורים" מכריז השוטר, "זו התקהלות בלתי חוקית".

מעמיסים את כולם על טנדר הטויוטה, ונוסעים לנקודת המשטרה.

השיכור מושלך לתא, ואנו יושבים ומחליפים חוויות עם השוטר שלא רק נכח, אלא אף נהנה להשתתף בתגרה.

לאחר כשעה, כשמתפכח השיכור, הוא מוצא מהתא ומתנצל בידידות בפני וינס.

האירוע עומד להסתיים בשלום.

"הוא צריך להתנצל גם בפני" אומרת טרסיה, "וחוץ מזה הוא קרע את שמלתי"!

השיכור מתנצל מייד בפני טרסיה, וגם מסכים לשלם בעבור השמלה.

היתה זו שמלה בלה אותה קיבלה מהמיסיון, וערכה לא עלה על 100 שילינג.

"מה ערך השמלה?" שואל השוטר.

"חמש מאות שילינג" עונה טרסיה מבלי להתבלבל.

בחיפוש בכיסו של השיכור נמצא רק שטר של מאתיים שילינג.

מבוי סתום.

השיכור מושלך שוב לתא.

ממשיכים לפטפט בנועם עם השוטר.

לאחר שעה קלה מחליט השוטר לשוב ולחקור את השיכור.

השוטר ניגש לתא ועד מהרה חוזר.

"מצאתי שטר של חמש מאות שילינג על גופו של השיכור", הוא אומר.

השיכור מוסר את השטר לטרסיה, המחליקה אותו אל בין שדיה.

כולנו משוחררים מהמעצר, עולים על הטנדר וחוזרים כמובן לבר.

בדרך, מבלי שווינס מבחין בכך, מחזירה טרסיה את שטר החמש מאות לשיכור, והשיכור מחזיר את השטר לשוטר.

בבר, ששמו כבר הוסב ל"בר על-שם וינס", מזמין השיכור משקה לכולנו ומשלם עבורו עם מאתיים השילינג המקוריים שהיו בכיסו.

אנטוניו

אנטוניו הוא גאון.

בגיל 17 מסיים תואר ראשון, ועד גיל 22 משלים שני דוקטורטים.

הוא עובד בתחום הקיברנטיקה במכון מחקר יוקרתי באיטליה, מולדתו.

הפרופסורים שם נצמדים כעלוקות למוחו הפורה.

יום אחד נמאס לו, עוזב הכל ומתייצב בלב המדבר ללא מטען, מלבד הבגדים שעליו.

הוא מתחיל ללכת בישימון, ללא כל תוכנית, להיכן אשר נושאות אותו רגליו.

אני לוקח אותו טרמפ במטוס הקל.

בדרך הוא רואה מהחלון מנחת נטוש, ומבקש שאוריד אותו שם.

יורד, ללא אוכל, מים, או ציוד כלשהו, ומתחיל ללכת.

אפילו לא טורח לומר תודה או שלום.

כעבור כמה חודשים אני פוגש בו שוב.

הוא מופיע בהליכה איטית מתוך המדבר, ומתייצב בביתו של דייויד ליד האגם, כשבעיניו מבט מרוחק ומהורהר. מבקש קמח וביצים, ועמל במשך יום שלם להכין פסטה.

בערב מגיש ארוחה איטלקית שהכין, ארוחה בלתי נשכחת.

לאחר שתיית בקבוק יין, מפגין אנטוניו גם את כישוריו בשירת אריות של ורדי.

למחרת שב להיות גאון, וחוזר לאיטליה למכון המחקר.

כעבור חצי שנה מתייצב שוב במדבר כשבידו מילון שימושי שאותו הכין לשפת המקום.

בפעם האחרונה שאני טס מעל אזור הביצות אני רואה אותו שוב, הלך בודד במרחבי הבוש העצומים.

וכך הוא מבלה את שנותיו, מחציתן כמדען מבטיח, ומחציתן במרחבי הבוש.

אנג'ורה

אנג'ורה (Njore) היה גאון.

בצעירותו היה ילד הפלא של השבט, הראשון והיחיד אשר סיים לימודי תיכון בעיר המחוז. אפילו בעיר הבירה שמעו עליו.

לאחר העצמאות מקבץ הנשיא חבורת מובחרים, אותה הוא שולח להמשך לימודים כדי להכשיר את ההנהגה העתידית של המדינה.

אנג'ורה ביניהם.

כל תקוות השבט התמקדו בבחור צנום וגבוה זה, בן המדבר, הפורץ את גבולות הבוש. הנער שהחל את דרכו כרועה צאן במרחבים הפתוחים של אפריקה, הולבש בחליפה כהה ומעיקה, ונשלח למוסקבה כדי ללמוד הנדסת אוניות. שם קרה משהו למוחו. הלם התרבות היה קשה מדי, ואנג'ורה איבד את שפיותו.

כעבור שנתיים הוחזר למדבר.

אפשר לפגוש בו כל ערב לבוש בלויי סחבות, שוכב חצי עירום בכניסה למסעדה היחידה בעיירה. הוא מקבץ נדבות וניזון משיירי האוכל של הסועדים.

"שלום" הוא צועק אלי, ומדקלם בעברית את קינת דוד על שאול ויונתן.

עבור בקבוק בירה הוא מוכן לדקלם גם קטעים מהאיליאדה ביוונית, או את המלט באנגלית.

חאלד

חאלד הוא ערבי יליד לוב, שגדל והתחנך בסוריה, בכיר בארגון תוכנית המזון העולמית של האו"ם (UN World Food Program). הוא מגיע במטוס פייפר דו-מושבי, ומבקש לצאת עימי לשטח לראות את מתקני תפיסות המים עליהם שמע כה רבות. אנו טסים לכיוון צפון-מערב בקרבת אזור הביצות. נוחתים במסלולים שהוכשרו בידי הנשים בעבודת ידיים.

סגנון הטיסה שלו מאוד חופשי, כמו קאובוי, נכנס בתלילות לנחיתה עוד לפני שמזהה בוודאות את המסלול. אנו מסיימים את הסיור המוטס בקקומה (Kakuma) שמעבר לשרשרת ההרים, שם מעבירים את הלילה.

למחרת, סופת חול עזה שנמשכת כל הבוקר. לא ניתן להמריא בפייפר, ואנו מבלים את הזמן בהתכתשות מילולית על ערבים וישראלים.

אחר הצהריים עדיין רוח של עשרים קשר, אך חאלד מציע לנסות להמריא. דוחפים את הפייפר למסלול, ולאחר סיום טקס הבדיקות הסטנדרטיות שלפני טיסה, מתחיל חאלד להסיע את הפייפר על המסלול. הרוח כה חזקה, שאפשר להרגיש את התנגדותה להמראה. חאלד נאלץ להשתמש בכל אורך המסלול כדי לצבור מהירות מספקת להמראה, וההרגשה היא שהמטוס כבד מדי ואינו שש להמריא.

מייד לאחר ההמראה בקקומה יש לצבור גובה ולפנות מזרחה כדי שלא להתרסק על ההר הקרוב. המטוס אמנם פונה, אך לא נראה שאנו צוברים מספיק גובה כדי לחצות את האוכף שבשרשרת ההרים ממזרח לקקומה.

חאלד מושך את מוט ההיגוי ככל שניתן, ואני מביט היישר אל ההר הנראה גבוה מעלינו. אנו טסים במהירות לקראתו.

המטוס מצליח להגביה, ואנו חוצים את האוכף כשני מטר בלבד מעל פני הקרקע.

אני רואה כל אבן על פסגת ההר.

אני מביט לעברו של חאלד בדיוק כשהוא פונה להביט בי.

שנינו פורצים בצחוק פרוע.

ביקור של פיטר

באזור אשר קיס (Kees) אחראי עליו, תוקפת אותי הבדידות. האזור כל-כך רחוק ומנותק, עד שאני מגיע אליו רק בסוף המסע. אין מקום להתארגן, ואני ישן על גג הרכב מחשש לתקיפה של צבועים משוטטים. קיס, הולנדי במוצאו, מארח לי לחברה בערבים, ואני צוחק עד דמעות לשמע הולנדי המדבר אנגלית במבטא סקוטי, אותו רכש בזמן לימודיו באדינבורג.

יום אחד מפתיע אותנו פיטר המגיע לביקור, משאיר מאחורי רכבו ענן אבק שנותר תלוי ועומד באוויר ללא תנועה במשך שעות רבות. פיטר נהג כעשר שעות ברציפות בדרכים הקשות כדי למצוא אותי. הוא שולף מהרכב עוף צלוי ובקבוק קיאנטי. עוף באזור הזה הוא דבר נדיר ביותר, ופיטר יודע זאת. בעוד קיס ואני מחסלים בשקיקה את העוף, מוזג פיטר לעצמו כוס יין ומספר:

"בתקופת שהותי במערב אפריקה אני מוביל משלחת של אורחים חשובים צפונה, מאזור דוברי האנגלית לאזור דוברי הצרפתית. האורחים ערים מאוד לחשיבותם, ומתהלכים כטווסים עם ישבן מכווץ. במהלך ספארי של שבועיים לא מצליחים לשחרר.

מגיעים לעיירה נידחת ומתארגנים במלון המקומי, שניים בחדר. אין שם מים או חשמל, ואורחי המלון נאלצים להתקלח בעזרת דליי מים שהובאו מהנהר.

בעוד אני מסביר להם כיצד מסתדרים עם דלי המים, מופיע שליח עם מכתב מהאדם הלבן היחידי באזור. זהו הרפתקן צרפתי, מקורב לנשיא, בעל מכרה יהלומים במעלה הנהר אשר בבעלותו גם המלון בו אנו מתארחים. המכתב נכתב בכתב יד ציורי ובשפה מליצית: "המשלחת מתבקשת לכבד אותו בנוכחותה ולהסב אל שולחנו בשעה 18:00."

נוכח ההזמנה יוצאת הדופן, מנחה ראש המשלחת את כולנו שיש להתלבש בתלבושת ערב השמורה למפגש הסיום עם הנשיא, חליפות שחורות, עניבות, ונעליים.

לאחר כשעתיים מתעקש ראש המשלחת לערוך מסדר, ובודק אם ראויים אנו לכבוד הגדול אשר נפל בחלקנו, ארוחת ערב עם ההרפתקן בעל הממון.

מגיעים בדיוק בשעה היעודה, לבית אשר נבנה בצורת טירה צרפתית. מתקבלים באולם גדול שאליו יורדים בקשת שני גרמי מדרגות רחבים. כמו בסרטים.

בעל הבית מחכה לנו שם יחף ובמכנסיים קצרים, כמקובל באקלים החם של אפריקה.

כאשר הוא רואה את הלבוש הנוקשה והרשמי שבו הופענו, הוא נסוג בבהלה תוך מלמול "Les Anglaise".

כעבור זמן-מה מופיע בעל הבית שוב במעלה המדרגות.

הוא יורד בגרם המדרגות בצעדי ריקוד, מנפנף במקל הליכה ושר את ההמנון הבריטי.

בעל הבית עירום לחלוטין, ומעונב בעניבה בלבד.

מאוריציו

מאוריציו פרא אדם.

וטרינר מתנדב איטלקי שאחראי על רפואת הבקר במחוז שגודלו כחצי האי סיני.

קיבל לנדרובר ממשלתי בו הוא נוהג בפראות וצריף עץ סטנדרטי שבו הוא גר עם עאשה, יפהפייה אתיופית צעירה. בביקורי שם אני אוהב לשבת ולהשקיף עת היא טרודה, חשופת חזה, בעבודות הבית.

לאחר שנתיים ללא גשם פונים זקני השבט לילד כבן שבע, אשר לחלומותיו מייחסים משמעות עמוקה. הילד מספר שבחלומו הוא רואה סלע גדול מתגלגל במורד, וממשיך ועולה במעלה ההר הקדוש. שם מתפוצץ הסלע ומתוכו יוצאים גבר ואישה עירומים. זקני השבט מסכימים כי החלום חוזה שנת גשמים ברוכה.

מתחילים בהכנות לפשיטת בקר. הפשיטה חיונית, מכיוון שהעדר הצטמק בשנות הבצורת ויש ליצור גרעין גדול ככל האפשר לפני עונת הגשמים הצפויה. לאחר התייעצות ממושכת מחליטים לפשוט על העדרים של שבט הטופוסה (Toposa), החי בסודן מצפון. למשימה נבחרים לוחמים צעירים אשר מבודדים במחנה אימונים לקראת הפשיטה. במחנה האימונים הולכים הלוחמים כ-80 ק"מ ליום, ניזונים מתערובת של חלב ודם, ונהנים ממשכב עם מבחר בנות גילם.

מאוריציו מצטרף, כמובן, לחלק האחרון של האימון.

לאחר כמה שבועות של הכנות יוצא כוח הפשיטה צפונה דרך אזור הביצות. מאוריציו מלווה את הלוחמים בלנדרובר הממשלתי. הדרך קשה, ומאוריציו עם הרכב אינו מדביק את קצב ההליכה של הלוחמים. כמאתיים ק"מ מצפון לגבול, באזור הביצות, שוקע הלנדרובר ונתקע. הלוחמים ממשיכים בדרכם לפשיטה, ומשאירים שם את מאוריציו.

מאוריציו נותר ללא מזון או מים ומנסה לחלץ את עצמו. הוא מדדה במשך ארבעה ימים לכל הכיוונים, שורד על מי שלוליות, ומגיע חזרה באפיסת כוחות.

עאשה מזעיקה את גאיטאנו, הווטרינר האיטלקי השני, הפועל במזרח החבל, ומבקשת ממני לערוך סיור אווירי מעבר לגבול הבינלאומי עם מטוס האו"ם העומד לרשותי, לאתר את הלנדרובר הממשלתי.

מאוריציו וגאיטאנו חודרים מאתיים קילומטר צפונה מעבר לגבול הבינלאומי עם הלנדרובר של גאיטאנו, כדי לחלץ את הרכב של מאוריציו. בדרכם הם פוגשים את הלוחמים החוזרים בדרכם מהפשיטה, ואיתם אלפי בני בקר. שניים מלוחמי השבט נהרגו בפשיטה.

כעבור כמה שבועות מתחיל לרדת גשם, כפי שחזה "ילד החלומות".

שלל הפשיטה משמש לחידוש העדר, ולמאוריציו עבודה רבה בחיסון העדר החדש וכמובן בתרומת הזרע הצנועה שהוא מפיץ בקרב בנות השבט.

אוכפים לוהטים

אני חוזר לקקומה (Kakuma) לאחר תקופת היעדרות של כמה חודשים.

בחשיכה מוחלטת אני משוטט בין בקתות הקש ומחפש את חברותי.

יד ענוגה אוחזת בידי. זו מקסימילה, ילדה כבת 13, המיועדת לי אם אשאר לחיות בקרב השבט.

מקסימילה מובילה אותי בצעד בטוח אל החצר אותה אני מחפש.

אני פוגש שם שוב את אליזבט, פטרישה, הלן ואגנס, כולן טורקנאיות אשר קיבלו שמות "נוצריים" מהמיסיונרים. מסביבי חמש נשים חשופות חזה, החוגרות עורות עיזים למתניהן ומסביב מתרוצצים ילדים רבים.

משוחחים בשקט בשפת הטורקנה, ואני מצליח לעקוב אחר רוב דבריהן. הן מספרות על הילדים, העבודה, ועל הבעלים הנמצאים הרחק עם העדרים בחיפוש אחר מרעה ומים.

אני מספר שאני עומד לעזוב לתקופה ארוכה ומבקש לסייע להן בדרך כלשהי.

אני מציע להשאיר להן כסף לטבק לעיסה, או לממתקים אצל הסומלית אך הן מסרבות. לאחר התייעצות ממושכת מלווה בצחוק הפרוע האופייני לבנות הטורקנה, הן מסבירות לי מה רצונן. איני מבין וחושב שהן מבקשות אוכף לסוס, והרי אין כלל סוסים בטורקנה. לעזרתן בא נער שלמד במיסיון, ובאנגלית עילגת מסביר את מבוקשן.

בחנות היחידה בבירת המחוז מופתעים כאשר אני מבקש חמש חזיות בגדלים שונים.

ג'ורג'

ג'ורג' הטייס, רק בן 17, גדל בחווה גדולה ברמה החקלאית והטיס מטוס עוד לפני שידע ללכת. הוא טייס קפדן ומסודר מאוד, לעולם אינו יוצא מהכלים או מפגין את כישוריו האווירובטיים. תמיד אפשר לסמוך עליו שיגיע למפגש בזמן.

בטיסה מעל מישורי לוטיקיפי (Lotikipi) אנו שוקעים בשיחה, ומוצאים עצמנו כשישים קילומטר בתחום הביצות של דרום סודן. פנייה דרומה מביאה אותנו לפאתי קקומה (Kakuma).

אני מבקש לערוך סיבוב בקרבת אתר לויאאל (Loyaal), שם ממשיכות הנשים בעבודה גם בהעדרי. אנו טסים נמוך מעל האתר, ורואים כמאתיים נשים עובדות ועוסקות בהקמת הסוללות של הטרפזים. במעוף השני מזהות אותי הנשים, ומתחילות לקפוץ, לנפנף בידיים ולרקוד על הסוללות.

ג'ורג' מתלהב ומבצע באזים נמוכים ממש מעליהן, והן מתחילות לרקוד ולהשתולל.

ג'ורג' עושה כמה לולאות מרהיבות שמשאירות את הבטן שלי במקום אחר.

הנשים מגיבות בריקוד פרוע ובקפיצות בניסיון לנגוע בתחתית המטוס.

ג'ורג' משתולל, ומטיס את המטוס כאילו הוא נמצא בסרטי מלחמת העולם הראשונה. באוזניות הוא צורח:

"They love you Moshe".

פרידה

לכל תקופה ולכל חוויה יש גם סוף. מגיע היום שבו אני נפרד מהטורקנה ומהמדבר. לאחר שורת פרידות מרגשת מהחברים הרבים, טקסים פומביים, וכמה פרידות אישיות, מגיע היום לטוס לבירה ומשם הביתה לחיים אחרים.

ג'ורג' כבר מחכה לי השכם בבוקר על המסלול, ועורך למטוס בדיקות אחרונות. מגיעות רוזי בת הקיקויו הנשואה לחברי אד היערן האירי, ואיוקה ילידת סורינאם, בת תערובת סינית-אינדיאנית, אשתו של רודמר המטאורולוג ההולנדי. הן מחליטות להצטרף לטיסה כדי לערוך קניות בניירובי ולחזור עוד באותו ערב לטורקנה.

אד ורודמר מגיעים אף הם, נושאים את ילדיהם הקטנים.

ברגע שאנו עולים למטוס, קולטים הפעוטות שאימותיהם עוזבות.

כל חמשת הפעוטות פורצים בבכי קורע לב.

אד ורודמר עומדים חסרי אונים.

ואני פורץ בצחוק פרוע, ומודה לרוזי ולאיוקה עבור טקס הפרידה המרגש שמעניקים לי ילדיהן.

חזרה לקקומה עם השר

אחרי חמש שנות היעדרות אני חוזר לקקומה (Kakuma) בלווית השר לפיתוח האזורים הצחיחים. אני חוכר מטוס, ועימי טסים השר, מנכ"ל משרדו, אשתי דגנית, ומאבטח. זו הפעם הראשונה מאז העצמאות, לפני כשלושים שנה, ששר מגיע לביקור בטורקנה. לאחר טיסה של שעתיים מגיעים למנחת בקקומה.

לאורך המסלול מחכה מושל המחוז, וכל קציני המחוז שהגיעו לקקומה בשיירה של כלי רכב מלודוואר (Lodwar), בירת המחוז. ובקקומה אין אפילו רכב אחד.

לאחר הביקור באתר לויאאל (Loyaal) אנו אמורים לחזור ברכבי המושל לארוחת צהריים חגיגית בלודוואר, שם אני אמור לשאת דברים. בהתאם לכך ממריא המטוס מייד וטס מרחק של כ 120 ק"מ, ללודוואר.

אני מוביל את השר בביקור ממושך במתקני תפיסת המים, שהוקמו לפני חמש שנים בעזרתן של אותן נשים מזות רעב. השר מתרשם מכך שהמתקנים ממשיכים לפעול מאז הקמתם, ומשמשים את המקומיים ללא סיוע חיצוני נוסף.

לאחר הסיור חוזרים למרכז קקומה, שם הוקמה במה ולרגליה מקובצים כל תושבי קקומה. אני יושב על הבמה יחד עם השר, מנכ"ל המשרד, ומושל המחוז.

השר הוא אחרון הנואמים. הוא מבקש ממני לקום, ומציג אותי בתור Mr. Appropriate Technology. הקהל מתלהב ומוחא כפיים בקצב אחיד אותו מכתיב מנכ"ל המשרד.

לאחר סיום דבריו יורד השר מהבמה כשלאחריו המנכ"ל ומושל המחוז. אני יורד וניגש לקהל, מזהה שם מכרים רבים, ומנסה לפטפט בשפת הטורקנה עם אגנס וחברותיה. הן מקיפות אותי, חשופות חזה, וצוחקות בקול צעקה.

אני פונה לכיוון אליו הלך השר, ונדהם לחזות באבק שמעלה אחרון הרכבים הפונה ונוסע לכיוון לודוואר. ביציאתו הדרמתית עולה השר על רכבו של המושל, ונוסע במהירות אל עבר בירת המחוז. מאחוריו, מנסים להדביק את הקצב, אצים כל יתר כלי הרכב של קציני המחוז.

אותי, אורח הכבוד, המממן את הביקור, משאירים בקקומה ללא כל אמצעי תחבורה.

ביקור נוסטלגי

איכשהו, אני תמיד חוזר לקקומה .

הפעם לשבוע, מטעם סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR), כדי לייעץ למחנה הפליטים של פליטי מלחמת האזרחים בסודן. מוזס, יחד עם מארק וטימותי כולם בוגרי אותה תקופה ב-1985, מלווים אותי במשך כל אותו שבוע, אשר במהלכו נולד בנו התשיעי של מוזס.

הטורקנה אינם אוהבים לבשר בשורות רעות, וכך נודע לי לאט לאט, על הקורבנות הרבים שגבתה מגיפת דלקת קרום המוח. רוברט אווי, בעל חוש ההומור הפרוע, סיימון נאווט שתמיד היה כה נאמן, ואגנס, שפגשתי בעת ביקור הבזק המוטס עם השר לפני ארבע שנים.

אני פוגש שוב את מקסימילה, הילדה אשר הובטחה לי לפני עשר שנים אם אשאר עימם. עתה היא בת 22, נשואה ומיניקה את ילדה השני. רומזת כי עדיין לא שולם עבורה מלוא המוהר, ועל כן היא עשויה להיות פנויה לזה אשר ישלים את מלוא ערכה בעיזים, בקר וגמלים. היא מזכירה לי כיצד מצאה אותי אז, מגשש באפילה ליד הוואדי, הרחק מהבקתה של אליזבט, לקחה את ידי בידה והובילה אותי בבטחה בכיוון הנכון. אנו יושבים ליד הבקתה של אנג'לה, ואני מפטפט עם פטרישה, עתה כבר "קשישה" בת 28, ועדיין שומרת על יופיה.

לפתע משתתקות כולן ומביטות בי, מצביעות לכיוון השוק.

אליזבט מגיעה.

אין לטעות בהליכה הזקופה והאצילית שלה.

אליזבט מקרינה תמיד ביטחון עצמי, שקט פנימי ומנהיגות, מבלי להזדקק לגינונים.

אני קם ופונה לעברה.

חיוך רחב מאיר את פניה השחורות.

חיוך אמיתי וכן.

בעבור החיוך הזה היה שווה לנסוע כל-כך רחוק.

"אדיוקה?" אני שואל.

"אדיוק" משיבה. הכל טוב.

אחר-כך בשקט, באמצעות מקסימילה המתרגמת, היא מספרת שבעלה נפטר לפני כמה חודשים מדלקת קרום המוח וכי היא נותרה עתה מחוסרת כל, בת 31, אם לשמונה ילדים, מיניקה עדיין את בתה הקטנה.

מוכנה ללכת אחרי לכל אשר אלך.