במחנות פליטים

בג'נבה

בבנין סוכנות האו"מ לפליטים UNHCR

במסעדה על גג הבנין, עם נוף מרהיב של האגם

דנים כמה גרם שמן להקצות לכל פליט

בבית החולים שבתוך הבנין מסרב לכל החיסונים שמנסים לדחוף לי

וברחוב מכוניות עוצרות כאשר אני מוריד רגל מהמדרכה לכביש.

במחנות דאדאאב – איך אני חוטף מטוס

חצי מיליון פליטים סומלים בשלש מחנות פליטים בדאדאאב (Dadaab), מחוז גאריסה (Garissa), מזרח קניה מרחק כ 500 ק"מ מניירובי.

מקבץ מחנות פליטים הגדול בעולם.

מספר מדויק אינו ידוע.

לא מצליחים לספור אותם.

הפליטים מסומליה מתערבבים עם התושבים הסומלים.

אוכל מוטס לצוות ניהול המחנות בכל יום מניירובי.

קייטרינג איכותי כמו בבתי מלון לתיירים.

אני ממלא צלחת כל טוב ומתיישב ליד שולחן ריק שבמרכז חדר האוכל.

שקט מתוח נופל על חדר האכל המלא מפה לפה.

כעבור כמה דקות מגיע מפקד המחנה, גרמני כמובן.

כולם נעמדים והמפקד ניגש ומתיישב לידי.

מסביר שמאז קיבל את הפיקוד על המחנה איש אינו מעז לשבת עימו לשולחן.

מים לפליטים בדליים ממאגר הגדרה (Hagadera) המשרת גם את אוכלוסיית הסומלים המקומית.

לבישול מקוששים עצים.

תפקידים מסורתיים של נשים.

כל העצים ברדיוס של 70 ק"מ מהמחנות כבר נכרתו.

נשים יוצאות בערב למרחק רב לקושש עצים.

חוזרות למחרת בערב עם יבול דל.

מספרות שמותקפות בדרך.

סוכנות האו"מ כמרקחה.

נשים נאנסות תחת המשמרת שלהם!

משלחת נשים קנדיות מגיעה במטוס חכור לתמיכה בנאנסות.

סיוע מאסיבי מוזרם, תמיכה נפשית, תמיכה כספית,

והעיקר – חיים חדשים בקנדה.

מסביר לאחת הקנדיות כיצד להשתמש בכילה ומעיר לה כי במחיר עלות טיסתן של ארבעים קנדיות לשבוע במחנות הפליטים אני יכול לפתח מקורות מים עבור אלפי פליטים.

אני מאבחן שנשים קנדיות לא אוהבות מהנדסי מים ישראלים עם פה גדול.

לרכבים של UNHCR מערכת קשר מתקדמת, יכולים לדבר עם כל רכב של הארגון בכל העולם.

נהגים אוהבים לדבר בקשר.

הנהג שלנו אוהב לדבר עם נהגים של הארגון בעירק.

מתפרצת שיחה המזדהה על פי מספר הרכב

"תנו נ.צ. מדויק היכן אתם נמצאים" דורשים

הנהג שלנו ממהר להשיב להם בדיוק היכן נמצאים ולאיזה כיוון נוסעים.

"רגע אחד" אומר המלווה מטעם המחנה לנהג "הרכב שהזדהה נגנב בשבוע שעבר"

"כרגע מסרת לשודדים איתור מדויק היכן אנו נמצאים, לבד בשטח, במרחק ארבעים ק"מ מהמחנות"

מחפש פתרונות חלופיים למקוששות העצים

נוסע ברכב הטויוטה של האו"מ, עם ניימאנגה, מזרחה, לליבוי (Liboi), מרחק כ 90 ק"מ, בגבול סומליה.

היה שם מחנה הפליטים שפונה רק לפני מספר חודשים.

חם מאד.

בדיוק מחלים מהתקף מלריה.

נוף הסוואנה המדברי חשוף, ללא עצים.

כמה חושות על אם הדרך הם הישוב היחיד בין דאדאאב לליבוי.

לא רואים עץ.

במרחק כעשרים ק"מ מדאדאאב נער בודד בשטח

הכין מלכודת לצוד ציפורים או מכרסמים קטנים.

במחנה ליבוי הנטוש כמות רבה של עץ ועצה.

קרשים, עצים שנטעו והתייבשו ללא מים, חלקי מבנים.

מנסה להעריך את הכמות.

אולי נארגן שיירה מאובטחת של עגלות רתומות לחמורים מדאדאאב לליבוי.

נקצור את כל שאריות העץ מהמחנה לטובת הפליטים במחנות דאדאאב.

נתרום בכך גם להפחתת תקיפת הנשים.

קשה להעריך את כמות העצה שניתן לקצור מחורבות המחנה.

מעלינו מגיח מטוס קל.

נוחת במנחת הקרוב.

זורק מהדלת חבילות מיראא (גאת).

מעמיס במקומן איזו סומלית שמנה.

"בן צור, סע!" אני שואג לנהג הסומלי שלא ממש מכיר את ההיסטוריה של מלחמות ישראל.

עולים על המסלול וטסים עם הטויוטה הלבנה המניפה דגלי האו"מ אל מול המטוס המתארגן להמראה.

הטויוטה חוסמת את מסלול ההמראה.

הטייס מדומם מנוע.

"מה העניין" שואל הטייס.

"עולים, לטיסה מעל למחנה" אני משיב.

"אין בעיות" משיב הטייס ומגלגל החוצה את הסומלית השמנה.

ממריאים.

טסים סביב המחנה.

הטייס מטה את המטוס כדי לאפשר לי לצלם.

"עוד משהו?" שואל הטייס.

"תודה" אני משיב. "אפשר לנחות".

"Anytime" אומר הטייס

מוסר לי את כרטיס הביקור שלו, "ניפגש בניירובי"

אני עוזר לסומלית השמנה לטפס שוב למטוס.

המטוס ממריא וטס לו לשלום.

ג'יפ של צבא קניה מגיח משום מקום.

הקצין מסמן לנו לנסוע אחריו.

"נעצרנו" אומר לי ניאמאנגה.

"אוקיי" אני משיב, "אנחנו באזור צבאי סגור על גבול סומליה,

חטפתי את טיסת המיראא שאף היא בלתי חוקית,

כל זאת תוך שימוש לרעה של רכב של האו"מ.

כמה עבירות עברנו?"

ניאמאנגה אינו משיב, אך נראה מדאג

הוא הרי איש הממשל שנשלח לשמור עלי שלא אכנס לצרות.

הג'יפ הצבאי מוביל אותנו אל מאהל צבאי כמה קילומטר מחוץ לתחום ליבוי.

הקצין מצביע על כמה כסאות קש.

מבינים שעלינו לחכות לו שם.

מנסים לתאם את סיפור הכיסוי שלנו.

מה נאמר?

כיצד נסביר את חטיפת המטוס?

מגיע חייל עם סל, ושואל עם רוצים לשתות קולה או ספרייט?

אני מבקש קולה, ניאמאנגה – ספרייט.

המשקה חם אך אני מתנחם שתנאי הכליאה בשדה לא ממש נוקשים.

מגיע הקצין ועמו עוד כמה חיילים.

מביאים גושי בשר צלוי.

הקצין מציע לנו נתכים גדולים על העצם.

אני מתחיל לגמגם משהו על הסיבה למעצר, מטוס, מחנה פליטים, עץ שנותר

הקצין מביט בי בתמהון.

"אתם אינכם עצורים" הוא אומר.

"צדנו הבוקר קודו (Kudu)" הוא ממשיך "הזמנתי אתכם להצטרף לסעודה".

ניאמנגה

חברותי בקקומה משנת 1985

במחנה קאקומה – כל המציל נפש אחת …

כמאה אלף פליטים במחנה קקומה (Kakuma), מחוז טורקנה (Turkana), צפון קניה, מרחק כ 750 ק"מ מניירובי.

תפקידי לייעץ בנושאי שימור מים, ושימור אנרגיה.

עץ הוא מקור האנרגיה היחידי לבישול.

הפליטים נשלחים לקושש עצים בסביבה הקרובה.

הם נתקלים באלימות מצד הטורקנה.

אצל הטורקנה קיימת בעלות על עצים.

לאיש טורקנה בעלות על עץ בודד הנמצא במרחק קילומטרים רבים.

פקידי הרשויות אינם מכבדים תרבות או מסורות מקומיות.

כורתים הכל.

הטורקנה פותחים באש.

הורגים פליטים המקוששים עצים.

המדינה מגיבה, טובחת בטורקנה.

אני מאתר פיתול היסטורי של ואדי הטראץ (Tarach) לאורכו מוטלים גזעי עצים שהתייבשו. מבקש ומקבל אישור מזקני הטורקנה לנצל את העצים לטובת הפליטים.

בחדר האוכל של צוות מחנה הפליטים תלויה כבר יומיים מודעה:

מחפשים תורם דם מסוג O+.

איש מהצוות הקבוע במחנה אינו נענה.

אני נענה.

במרפאה מאושפזת סודנית משבט הדינקה (Dinka),

בהריון מתקדם, חודש שביעי.

חלשה מאוד, ספק אם תשרוד את היום.

אני שוכב לידה על אלונקה, תורם דם.

התרומה מוזרמת אליה מייד.

"ייתכן כי מאוחר מדי" אומרים, "היא מאוד חלשה".

"יהיה בסדר" אני משיב, "הדם הזה היה בשבוע שעבר בירושלים עיר הקודש".

יוצא לנסיעה לאורך ואדי טראץ (Tarach).

חם.

מאוד.

מרגיש קצת מסוחרר.

לאחר יומיים חוזרים למחנה.

אני סקרן לגבי הסודנית.

מוצא אותה מסתובבת בחצר המרפאה,

מתנדנדת כמו ברווז, מחפשת אוכל.

כל משפחתה מתאספת סביבי,

מודים לי על תרומת הדם שהצילה אותה.

"נקרא לתינוק משה" אומרים, "על שמך".

"ומה עם תיוולד בת?" אני שואל.

אין להם מענה.

"קראו לה יעל" אני אומר, "על שם בתי".

נותן להם את כתובתי בישראל.

כעבור כמה חודשים מגיעה מעטפה מקומטת עם צילום מטושטש של אם ותינוקת.

"מזל טוב להולדת בתך יעל דנג" כתוב.

"נולדה בספטמבר 1994".

סוף המסע במחנה פליטים שליד מומבסה (Mombasa), בדרום קניה, מרחק כ 500 ק"מ מניירובי.