בשבטי המקנה

ספר בראשית כולו מתאר לפרטי פרטים אסטרטגיית שרידות מבוססת מקנה. לא סתם פונה אלי משלחת של מנהיגי שבט המאסאיי לנסות ולשכנע אותי כי הם היהודיים האמיתיים. הם קוראים את ספר בראשית ומבינים לכל עומקם את תיאורי תרבות השורדת על בסיס מקנה.

אני מוצא עצמי יום אחד, לבד בראש גבעה רמה, שוכב על סלע, משקיף לשמיים, וחושב על אברהם אבינו. במצב דומה, לבדו בבוש, מפתח רעיונות נשגבים של אמונה באל יחיד, בלתי נראה, נצחי, חובק כל, ובלתי ניתן לשיחוד.

כל סדרת המשימות בתקופה זו משמשת אותי ללמידה של אסטרטגיות שרידות, זאת באמצעות פגישה בלתי אמצעית וללא מתווכים עם אותם אנשי שוליים שאיש בבירה אינו רואה.

זה גם פותח בפני הזדמנויות לצלם את אנשי תרבות המקנה מקרוב ולספר מסיפוריהם.

מוזמנים ליהנות מהסיפורים והצילומים.

1986 סדנת "בציר מים" (Water Harvesting)

ב 1986 אני מוזמן ע"י הבנק העולמי להשתתף בסדנה בת שבוע לנושא בציר מים ולהציג את הטכניקות שפיתחתי בטורקנה ובלסוטו. הסדנה נערכת במלון אוהלים של ה Baringo Club על האי שבאגם בארינגו (Baringo)  בבעלות משפחת בלוך (בעלי מלון שולמית בחיפה). הארוח כולל אוכל מטמטם, סיורי נחשים, וסיורי זיהוי ציפורים.

מדריך הצפרות של המלון מספר שכבר זיהה מעל 1,000 מיני ציפורים, רובן ציפורים נודדות מערבות סיביר לדרום אפריקה, החונות למנוחה באזור אגם בארינגו.

1986 הכנת פרויקט תמיכה בשבטי המקנה עבור הבנק העולמי

באותה תקופה אני מוזמן למשימה נוספת עבור הבנק העולמי – כתיבת הצעת פרוייקט לתמיכה בנקודות מים לעדרים באזורים הצחיחים.

מטעם הבנק העולמי מלווה את המשימה מהנדס מים אמריקני, ג'ון סקודה (John Skoda).

ג'ון ואשתו מילי, נותרו עד היום חברים קרובים.

ג'ון נולד במערב קניה למשפחת מיסיונרים אמריקנים בקרבת הכפר בו נולד אובמה. שפתו הראשונה היתה שפת הלואו אותה למד מהמטפלות עוד לפני שלמד לדבר אנגלית.

במסעדה בניירובי ג'יון מפטפט עם המלצרית בשפת הלואו.

במהלך הארוחה אני שותק אך כאשר קמים לצאת, אני זורק למלצרית – ארוקמאנו (תודה רבה),

 וליד הדלת מסתובב ואומר – אוריתי (להתראות).

אלו שתי המילים היחידות שאני יודע בשפת הלואו

 אך כולם נשארים המומים משני הלבנים המדברים בשפה הנפוצה באזור אגם ויקטוריה.

עם ג'ון נערכים נסיעות לשבטי המקנה. אנו מגיעים אל המאסאי (Masaai) בדרום, ואל הסמבורו (Samburu), רנדילה (Rendille), וגאברה (Gabra) בצפון.

באחת הנסיעות אנו שוקעים במדבר הצ'אלבי (Chalbi) ומאחרים ביממה לפגישות מתוכננות במארסאביט (Marsabit) שבצפון הרחוק של קניה.

למאנדרה (Mandera) במשולש הגבולות קניה, אתיופיה, סומליה אנו מגיעים בטיסה.

נשות הגאברה

נוסע עם ג'ון סקודה (Skoda)  וגאשיגי (Gacigi) רחוק צפונה בסיור לקראת הכנת פרויקט פיתוח מקורות מים לשבטי רועי הבקר בצפון קניה. מתחיל במחוז סאמבורו. לוקח יומיים להגיע ללויאנגולאני (Loyangolani) ממזרח לאגם טורקנה. ומשם יוצאים בבוקר צפונה דרך גאס (Gas) לצפון הור (North Horr). התוכנית היא לפנות משם דרומה למרסאביט לפגישות עם המושל וקציני המחוז.

נסיעה ארוכה, כולה על דרכי עפר.

עוברים דרך גאס, בתחום שבט הגאברה (Gabra) הנע עם העדרים בין צפון קניה לדרום אתיופיה.

ג'ון עוצר לוודא מקומנו במפה.

אני שולף את המצלמה ומצלם נשים המפרקות אוהל ומעמיסות אותו על גמל לקראת נדידה.

שבטי הבקר אינם מסכימים שיצלמו את נשותיהם ובמיוחד לא את הגמלים.

"יום אחד תסתבך" אומר ג'ון.

ואמנם גבר צעיר מתחיל לרוץ לקראתנו. מנופף בידיו.

ג'ון לא מחכה, מאיץ בטויוטה הכבדה היישר למישורי מדבר הצ'אלבי (Chalbi).

הדרך כה מישורית שנדמה כי ג'ון מצליח להמריא.

צועקים בהתלהבות כאשר חוצים במהירות שלוליות מים.

כעבור מספר קילומטרים מסתער ג'ון במהירות לתוך שלולית מים עמוקה.

שוקעים.

מנוסים בנהיגה ובחילוצים, מתחילים בעבודה לחילוץ הרכב.

גאשיגי יורק בעצבים לתוך השלולית.

"עוד ניאלץ לשתות מים אלו" אני מזהיר אותו.

אחרי ארבע שעות עבודה מאומצת בשמש אכזרית, ולאחר שמסיימים את המים מהקלקר, מבינים שאנו עמוק בבוץ.

שקענו.

סופית.

נחים עד ממש לפני השקיעה.

מסננים את מי השלולית דרך כובע, וממלאים את הקלקר ויוצאים רגלית, לכיוון צפון הור.

מישור אינסופי לכל כיוון.

בקצה המישור, מצפון, אני מזהה התרוממות קלה, שם צפון הור.

כל שעה עוצרים לאכול מהתמרים שהבאתי ושותים ממי השלולית.

גאשיגי חושש בחושך מאריות.

ג'ון פוחד לקבל אמבות ממי השלולית.

ואני מדמיין שהולכים לקראת הור ההר.

הולכים בחשיכה מוחלטת. לאחר ארבע שעות, ולאחר שהלכנו עשרים ושלושה ק"מ, אנו מגיעים למיסיון הקתולי בצפון הור.

הכמרים הגרמנים לא מופתעים ומקבלים אותנו בסבר פנים יפות.

מחמיאים לנו שהצלחנו לנווט דרך מישור הצ'אלבי, היישר לצפון הור.

צוחקים על הכומר האיטלקי שהלך לאיבוד והסתובב שלושה ימים במעגלים עד שמצא את הדרך חזרה למיסיון.

לאחר שמסיימים להתנפל על האוכל הצנוע יוצאים בלנדרובר של המיסיון לחלץ את הטויוטה הכבדה.

הדרך בה הגענו מוצפת ובלתי עבירה והכומר הגרמני מנווט אל הרכב התקוע דרך הגבעות מצפון, סיבוב של כחמישים קילומטר.

מחלצים את הרכב באמצעות כרית אויר מתנפחת המרימה בקושי רב את הטויוטה מתוך השלולית וחוזרים למיסיון להשלים את מספר שעות השינה שנותרו עד הבקר.

בבוקר, כאשר אני מעמיס את הציוד על הטויוטה ניגש אלי הכומר בחיוך ועימו צעיר משבט הגאברה.

"זוכר אותי?" שואל הבחור "רצתי לקראתך אתמול ליד גאס".

נבוך, אני מתנצל מיד שצילמתי את הנשים מעמיסות את הגמלים.

"אין בעיה" אמר "אתה יכול לצלם את הנשים שלי, ואת הגמליים שלי כמה שתרצה" ומוסיף:

"רצתי לקראתך כי ניסיתי להזהיר אותך שלא להיכנס לצ'אלבי לאחר גשם".

1988 איתור הזדמנויות השקעה באזורים הצחיחים של קניה עבור מרכז ההשקעות של FAO

ב 1988 אני יוצא למשימה עבור מרכז ההשקעות של אירגון המזון והחקלאות של האו"מ (FAO Investment Centre).  מטרת המשימה לרכז רעיונות והזדמנויות להשקעות לפיתוח האזורים הצחיחים של קניה. הצוות כולל כלכלן צרפתי, אגרונום טוניסאי ואותי לנושא מים באזורים הצחיחים.

במהלך עבודה אנו מבקרים באזור מוטומו (Mutomo) שבדרום האוקמבני (Ukambani), ארצם של שבט הקאמבה (Kamba), ובהדרכתו של אריק ניסן פיטרסן (Erik Nissen Petersen), מהנדס מים דני, שביצע באזור מאות נקודות מים ופיתח טכניקות יחודיות לבציר מים (תפיסות מים מסלע, סכרים תת קרקעיים וסכרי חול). אריק נותר חבר טוב מאז ועד פטירתו בשנת 2022.

בניירובי אני פוגש, ולומד להעריך ולהוקיר, את הארי מולה (Harris Mule) שהיה אז נציג אירגון הקרן הבינלאומית לפיתוח חקלאות של האו"מ UNIFAD  בקניה. הארי, מבוגר ממני בעשר שנים בדיוק, היה מנכ"ל האוצר הראשון של קניה תחת ה"זקן" (קנייטה), וחתימתו מתנוססת על שטרות הכסף מאותם ימים. בהמשך היה המשנה למזכ"ל IFAD ובשנת 1999 מצטרף אלי להקמת משרד יעוץ בניירובי.

בכל נסיעה לניירובי אני נוהג להיפגש עם מולה לארוחת צהרים במסעדות איכותיות שאוהב. הארי תמיד מתעקש לשלם ומסביר:

 "כל עוד אני מבוגר ממך, אני משלם על ארוחת הצהרים".

יום אחד אני פוגש בו במסדרונות בנין מרכז הקונגרסים בניירובי, סוחב ערימת תיקים וספרים. לשאלתי מסביר שעובר למשרד אחר בבנין. אני לוקח ממנו את ערימת התיקים ולמחאתו משיב:

 "כל עוד אני צעיר ממך, אני סוחב דברים כבדים".

הארי היקר נפטר בשנת 2023.

אני טס לטורקנה למספר ימים. דניאל, ראש הצוות, דורש שלא אטוס במטוס של פרוייקט שיקום טורקנה, טוען שהוזהר ברומא שהמטוס אינו כשר.

זה אותו מטוס בו טסתי מעל 100 שעות רק 3 שנים קודם לכן.

בלודבר (Lodwar) אני קופץ לפטפט עם רות, הפקידה של תחנת הדלק היחידה, ופוגש את אד בארו, היערן האירי. ביום האחרון לביקור בטורקנה אני נוסע עם משפחתו למעיינות שבדרום אגם טורקנה. אד מנתב את הטיסה המסחרית לאסוף אותי מהמנחת שליד האגם במקום בלודבר, הישר חזרה לניירובי.

סיפורה של רות

אני פוגש את רות לראשונה בלודבר, בירת מחוז טורקנה בשנת 1985. הפקידה היפה, משבט הלוהיה, של תחנת הדלק היחידה במחוז, אשתו של אחד הנהגים של הפרוייקט. אני מפלרטט עמה ומעריך את הצורה הקלילה והנעימה בה דוחה אותי ואת כל מחזריה הרבים.

אחותה עובדת במשק בית במתחם הזרים בו הוקצה לי מבנה מגורים עגול, קטן. בבקרים בהם אני נשאר במתחם אני שומר על התינוק החמוד של האחות. לתינוק גידול בגודל אגרוף על הכתף והרופאה הנורבגית אומרת שספק עם התינוק יגיע לגיל שנה.

אני פוגש ברות שוב כאשר חוזר לטורקנה למספר ימים בשנת 1988 וכעבור שש שנים באופן מקרי אני פוגש בה בתחנת הדלק של קאפנגוריה (Kapenguria), מרחק מאות קילומטרים מלודבר.

אז מספרת לי רות את סיפורה:

אחרי שאני מסיימת  תיכון בקיטאלה (Kitale) אני מקבלת עבודה כפקידה בתחנת הדלק של לודבר. שם היו לי הרבה מחזרים אך אהבתי את ג'ורג' שהיה חזק, נאה, ואיש חברה. נישאנו ונחשבנו לזוג הכי נאה בכל המחוז.
אחרי שנתיים ללא ילדים מתחילות המכות.

לאחותי אנה, שעובדת עבור זרים בלודבר תינוק חמוד. הבכי המתמיד של התינוק מפריע לבעלת הבית ואני לוקחת על עצמי לטפל בתינוק. בתקופה בה התינוק בטיפולי, נרגע בעלי, ומפסיק להכות אותי.

כעבור כמה חודשים מופיע גידול על כתפו של התינוק ותוך שנה התינוק מת. אז חוזרות המכות ומחמירות.

לאחר מות התינוק אני מרגישה בודדה ומבקשת מאחותי הצעירה פרסילה בת ה-17, לבוא לגור עמנו. כמה חודשים לאחר שפרסילה מגיעה חוזר ג'ורג' בעלי, הביתה שיכור. הוא מכה אותי כי איני יכולה להיכנס להריון, ואונס בברוטליות את אחותי הצעירה.

למחרת בבקר אני מוצאת  את אחותי הביישנית והמופנמת, מתה בשרותים.

פרסילה המתוקה תלתה עצמה.

ג'ורג' מפקיר אותי, ואני נותרת לבד עם הצער והזכרונות של התינוק המת ושל אחותי המתה. כל המחזרים בתחנת הדלק נעלמים אף הם. הרי מי רוצה קשר עם אשה שאינה יכולה להרות והמביאה מזל רע.

כעבור שנה מהגיע סיימון, הוטרינר משבט הסמבורו, התאהב, ולא מתייחס ללשונות הרעים.

אנו יחד כבר שמונה שנים ולנו ששה ילדים חמודים.

1989-1990 תכנית אסטרטגית לפיתוח האזורים הצחיחים של קניה

עם הקמת מיניסטריון ייעודי לפיתוח האזורים הצחיחים של קניה, מחזיר אותי הבנק העולמי לקניה להכנת מסמך אסטרטגי לפיתוח אזורים אלה המהווים 83% משטח המדינה, עם אוכלוסיה של כ-8 מיליון תושבים החיים בעיקר ממקנה כמו אבותינו בספר בראשית. ריצ'ארד ליקי (Richard Leakey), עובד במקביל על תכנית אסטרטגית לשמירה על חיות-בר שרובו נמצא באותם אזורים הצחיחים.

פרופ' קארגה מוטאהי (Karega Mutahi) הוא מנכ"ל המיניסטריון, עמו אני מתידד. אנו מנהלים שיחות ארוכות ומוצאים שפה משותפת לגבי האסטרטגיות לפיתוח האזורים הצחיחים של קניה. כעבור עשר שנים, כאשר הוא מצליח להשתחרר מהשרות הציבורי לאחר שמילא תפקיד מנכ"ל בכשישה משרדים שונים, אני מקים עימו ועם הארי מולה, משרד יעוץ בניירובי. פרופ' קארגה נפטר מסרטן בשנת 2023.

הסמנכ"ל הוא וויליאם סאקטקה (William SaKataka), היחיד בממשל שמכיר היטב את האזורים הצחיחים.

סאק, בגובה 2 מטר הוא הנמוך מבין שלושת האחים קטקה.

במקומות הבילוי בניירובי אנו מציגים עצמנו כאחים.

"איך?" שואלים "אחד שחור ואחד לבן, אחד גבוה ואחד נמוך".

"אותו אב" אנו מסבירים "אמא אחרת".

כעבור כמה שנים כאשר אני מגייס את סאק לעבודה במוטומו אנחנו מתגוררים במבנה עגול בלב שמורה ביולוגית בינלאומית.

במבנה שתי מיטות קצרות שאינן מתאימות לסאק.

אנו מסדרים את המיטות לאורך כך שראשו של סאק גולש למיטה שלי.

בהמשך סאק משתחרר מהממשלה ומגוייס כמנהל מחנה פליטים באפגניסטן מטעם סוכנות האו"מ לפליטים.

אני נשאר לסייע לאשתו מרגרט, עם ארבעת ילדיהם המתבגרים.

במסגרת השלמת המשימה, אני מגיע לכל 18 המחוזות הצחיחים של קניה. וכך אני מגיע שוב לשבטי המאסאי (Masaai), הטורקנה (Turkana), הסמבורו (Samburu). הגאברה (Gabra) והרנדילה (Rendille), חוזר שוב למוטומו (Mutomo), מרסאביט (Marsabit), וואג'יר (Wajir) ומאנדרה (Mandera) ולראשונה למחוזות החוף, לאי וואזיני (Wazini) בחוף הדרומי ליד הגבול עם טנזניה, לאי לאמו (Lamu) בצפון, ובסירה גם לאי פאזה (Faza) בצפון הארכיפלד על הגבול עם סומליה.

אני מתמקם במשרדי המיניסטריון לפיתוח האזורים הצחיחים שבבניין מרכז הקונגרסים, ה-KICC בניירובי. מצורפים אלי למשימה פרופסור לגיאוגרפיה מגאנה וסוציולוגית מקומית. כיועץ מטעם הבנק העולמי אני מקבל סוויטת משרדים מאוישת בשתי פקידות בקומה ה-16 ותקציב פתוח להחכרת מטוס המשטרה לטיסה לכל רחבי האזורים הצחיחים. הסוויטה כוללת שני חדרי משרדים מרווחים. בראשון, המשמש כמבואה, יושבות שתי פקידות העסוקות בכל שעות העבודה בליטוש ציפוניהן. אני מתמקם בחדר השני המכיל שני שולחנות גדולים.

פעם אחר פעם אני שוכח את המפתחות למשרד הפנימי ונאלצים לקרוא לשומרים של בניין הקונגרסים לפתוח את המשרד. יום אחד נמאס לי לחכות, ולתדהמת הפקידות יוצא מחלון המבואה, חוצה על הבלט בגובה 16 קומות, ונכנס למשרדי דרך החלון. לאחת נשברת ציפורן ולשניה נמרח השפתון על כל החולצה.

אני גר במלון הילטון הנמצא מעבר לפינה ומקצר בכל יום את הדרך למרכז הקונגרסים דרך מבנה בתי המשפט. דלת צידית מאפשרת לצאת לרחבה הגדולה של מרכז הקונגרסים. יום אחד חוסם את דרכי איש במדים ממשמר בתי המשפט, אומר שהדלת מיועדת רק לשופטים עליונים. "איני נראה שופט עליון?" אני שואל.

"יס סה" הוא מצדיע ומאז פותח לי השומר בכל בקר ומצדיע בעוברי.

אמא של ג'ון

באחד הימים מגיע ג'ון, שסיים תפקיד של מושל מחוז, ומתמקם בשולחן השני שבמשרדי. צעיר, נאה, מחכה להצבה לתפקיד רוחב בבירה לפני ששוב יחזור לנהל את אחד המחוזות.

מאז שהגיע, אני מוצא בכל בקר, שורה של בנות יושבות על הספסל בחדר המזכירות.

מחכות לראיון עם ג'ון.

נראה כי ג'ון, מבלה את כל זמנו במיניסטריון בראיונות של אין ספור צעירות נאות.

הטלפון שעל שולחני מצלצל.

קול ענוג מבקש לדבר עם ג'ון.

ג'ון כמובן, אינו פנוי, מראיין צעירה נאה.

"אני העוזר שלו" אני משיב "התפקיד שלי הוא לבדוק בדיקה מקדימה את כל הבנות המבקשות להתראיין אצל ג'ון".

"בשמחה" עונה הקול הענוג.

"אהיה חייב להיפגש עמך לצורך הבדיקה" אני מוסיף.

"בכל זמן שתחפוץ".

אנו מנהלים פלירט קליל במשך כמה דקות עד שג'ון מתפנה.

אני מעביר לו את השיחה והוא שוקע בשיחה ארוכה.

אני שוכח מהעניין וחוזר לעבודה.

לאחר זמן, מסיים ג'ון את השיחה.

הוא מניח את השפופרת מפטיר לכיווני: "זו היתה אמא שלי".

ובאחת הנסיעות בעומק הבוש, לאחר סיבוב חד בדרך נחשפף משטח, במרכזו מדורה וסביבו רוקדות צעירות משבט הפוקוט (Pokot) בהכנה לטכס חניכה. הן מנסות לגרש אותנו, מסתערות עלינו עם המקלות שבידיהן, אך אני מספיק לצלם במהירות כמה צילומים נדירים.

הנהג שלי

במבואה של מרכז הקונגרסים מערך שלם של מעליות. בכל בוקר נדחפים מאות אנשים להכנס למעליות כדי להגיע בזמן לעבודה. אני מגלה בצד אחר של המבואה מעלית נוספת, כנראה לאח"מים, המופעלת באמצעות מפתח.

לאחר המתנה של מספר דקות מגיע אדם נשוא פנים, מוציא מכיסו מפתח ומזמין את המעלית.

מבלי להסס אני מצטרף אליו ולוחץ את הכפתור לקומה 16. הוא עולה לקומה 26.

וכך בכל יום, באותה שעה, מפתח, מעלית, קומה 16, קומה 26.

פרופ' מוטאהי אומר שהגיע הזמן לפגוש את הבוס – השר לפיתוח האזורים הצחיחים.

עולים יחד במעלית הרגילה לקומה 26, חוצים מבואה, ועוד מבואה (גם שם הפקידות מלטשות את הציפורניים) ונכנסים לחדר עצום ממדים.

"משה, הכר את השר לאזורים הצחיחים, הבוס שלנו".

"זה שר?" אני משיב. "זה הנהג שלי".

בהמשך מגישים תה ועוגיות ואני שותה מתוך נימוס תה אנגלי עם חלב.

"טעים לך התה?" שואל השר.

"נעמו לך העוגיות?" ממשיך ושואל.

לאחר שאני משיב בחיוב הוא אומר "סמה sema", יעני, דבר.

אני מדבר רצוף כחצי שעה ומפרט את פונציאל הפיתוח האפשרי באזורים הצחיחים המחייב פיתוח מקורות מים.

מספר לו על העבודה בטורקנה לפני חמש שנים מטעם סיוע החוץ הנורבגי.

"קח אותי" הוא אומר.

אני מתאם מיד את המטוס העומד לרשותי לטיסה ישירות לקקומה (Kakuma).

כך, אחרי חמש שנות היעדרות, אני חוזר לקקומה בלווית השר לפיתוח האזורים הצחיחים, צוות עוזרים ומאבטחים. זוהי הפעם הראשונה מאז הוכרזה העצמאות, לפני כשלושים שנה, ששר מגיע לביקור במחוז הזה.

לאחר טיסה של שעתיים אנו מגיעים למנחת בקקומה. לאורך המסלול כבר מחכה מושל המחוז ואיתו כל קציני המחוז. הם הגיעו לקקומה בשיירה של כעשרים רכבים. כל כלי הרכב שבמחוז נסעו באותו בוקר מבירת המחוז לודבר (Lodwar), לקקומה, בה אין ולו רכב אחד.

על פי התכנית כולנו אמורים, לאחר הביקור בקקומה, להצטרף לרכבים של המושל ולנסוע עימו מרחק 120 ק"מ לארוחת צהרים חגיגית בלודבר, שם אני אמור לשאת דברים. בהתאם לכך, ממריא מיד המטוס הריק וטס ללודבר, לחכות לנו שם.

אני מוביל את השר בביקור ממושך במתקני תפיסת המים, שהקימותי כחמש שנים קודם לכן בעזרתן של אותן נשים מזות רעב. השר מתרשם מאד מהעובדה שכל המתקנים עדיין בשימוש, וכי הם מופעלים ללא סיוע חיצוני נוסף מאז הקמתם.

לאחר הסיור חוזרים למרכז קקומה, שם אני מופתע לראות כי הוקמה במה ולרגליה מחכים כל תושבי קקומה. אני יושב על הבמה עם השר, מנכ"ל המשרד, ומושל המחוז, ומקשיב לסדרת הנאומים הארוכה של שלושת האח"מים. השר הוא כמובן, אחרון הנואמים. בנאומו הוא מבקש ממני לקום, ומציג אותי בפני תושבי קקומה. השר מפליג בשבחי ומכנה אותי:

“Mr. Appropriate Technology”.

הקהל מתלהב ומוחה כפיים בקצב אחיד שאותו מכתיב מנכ"ל המשרד.

עם סיום דבריו יורד השר במהירות מהבמה כשלאחריו המנכ"ל ומושל המחוז. אני לעומת זאת, יורד וניגש לקהל, ומזהה מכרים רבים. אגגנס וחברותיה מקיפות אותי, חשופות חזה, וצוחקות בקול צעקה.

אני פונה לכיוון אליו הלך השר, ונדהם לחזות באבק שמעלה אחרון הרכבים הפונה ונוסע לכיוון לודבר. ביציאתו הדרמתית עלה השר על רכבו של המושל, ומיד נסע במהירות עצומה אל עבר בירת המחוז. מאחוריו, מנסים להדביק את הקצב, אצו כל יתר כלי הרכב של קציני המחוז.

אותי, אורח הכבוד ומממן הביקור כולו, משאירים לבד בקקומה ללא כל אמצעי תחבורה.

בסדנא מרובת אח"מים אני מציג את הנחיצות לפתח מקורות מים באזורים הצחיחים לטובת התושבים. ליקי מציג תכנית לחיזוק ה-KWS (Kenya Wildlife Service) השרות לשמירת חיות הבר, ברכבים אך בעיקר בנשק.

התכנית שאני מציג זוכה לעניין רב, ולהצהרות תמיכה.

תכניתו של ליקי זוכה למימון נדיב.

עם המימון הנדיב, קונה ליקי נשק, רכבים, ומטוסים קלים והופך את ה-KWS לארגון עם חימוש וניידות טוב יותר מצבא קניה.

הם מתקינים עזרי מעקב על פילים, וליקי מצולם שותה תה עם מלכת בריטניה בלונדון כשהם עוקבים יחד אחר פילים בבוש.

בבירה מעלים באש ערימה ענקית של שנהב לקול מצהלות התקשורת הבינלאומית המעריצה את ליקי.

ומאז, בכל שנה, ה-KWS צד בין שלושים לארבעים ציידי פילים ומוציא אותם להורג בשטח ללא משפט.

אני שואל את ליקי: "מי שמך לשוטר, שופט, ותלין?"

ליקי כנראה לא ממש אוהב אותי.

אם לדייק, הוא ממש לא אוהב אותי.

ומה קורה לתכנית האסטרטגית שהכנתי?

היא מעלה אבק על המדפים.

ומה קורה בינתיים לאותם שמונה מיליון תושבים באזורים הצחיחים?

כלום.

עתה הם כבר עשרה מיליון, ממשיכים לנוע אחר המקנה, ולהלחם על בארות מים  כמו אבותינו בספר בראשית.

1991 בתת-מחוז מוטומו עבור DANIDA

בשנת 1986 אני מבקר לראשונה בתת-מחוז מוטומו (Mutomo), בדרום מחוז קיטוי (Kitui) שבאוקמבאני (Ukambani), ארצם של שבטי הקאמבה. זאת במסגרת עבודה עבור מרכז ההשקעות של סוכנות האו"ם למזון ולחקלאות (FAO). אז אני מתוודע למגוון הטכניקות ההנדסיות לפיתוח מקורות מים שתכנן וביצע אריק ניסן פיטרסון (Erik Nissen Petersen), חבר טוב, אשר נפטר ב-2022. טכניקות אלו שפיתח אריק הופכים בהמשך למרכיב חשוב בעבודתי: תפיסות מים מסלע, סכרים תת-קרקעיים, וסכרי חול.

אני חוזר לאזור מוטומו בשנת 1990 פעמיים מטעם IFAD (International Fund for Agricultural Development). הקרן הבינלאומית של האו"ם לפיתוח החקלאות, עם הצוות המכין את פרויקט פיתוח מחוזות החוף של קניה. בהמשך אותה שנה אני חוזר שוב למוטומו עם חברי הטוב, ההידרוגיאולוג, טינו פאילאשה (Costantino Faillace), לסיור מוקדם לקראת השלמת שלב הבקרה של הפרויקט המוצע לפיתוח מחוזות החוף.

בשנת 1991 אני מתבקש ע"י יאפ ואן-דר-זי (Jaap van der Zee), המנהל ההולנדי הטרי של פרויקט פיתוח מחוז קיטוי מטעם סיוע החוץ הדני (DANIDA), לערוך בקרה על כ-600 תפיסות מים שהשלים אריק באזור מוטומו.

אני מגייס לעבודה את חברי ויסנט גייני (Vincent Gainey), מהנדס אירי עמו עבדתי בטורקנה ואת חברי וויליאם סאקטקה (William SaKataka) שלוקח חופשה מהמיניסטריון כדי להשתתף בצוות. במהלך הסקר אני זוכה לבקר בעשרות מתקני תפיסת מים שביצע אריק לאורך השנים.

אנו משתכנים בשתי בקתות עגולות זעירות בלב שמורת טבע ביולוגית בינלאומית סגורה, מצפון למוטומו. טבח מגיע בכל יום ומשאיר לנו אוכל מוכן. ובכל ערב יושבים יחד על הסלע שמעל למבנים ממנו רואים את הקילימנג'ארו במרחק כ-100 ק"מ. בהמשך כאשר אני מתמנה לעמוד בראש צוות יועצים לעריכת סקרי הכנה לפרויקט החוף של IFAD ממשיכים וינס וסאק במקביל להשלים את העבודה עבור DANIDA.

לקראת היציאה לאזור מוטומו אני נשלח עם פתק מיאפ למפעל באזור התעשיה של ניירובי לקבל רכב. מנהל המפעל, פרשאנט פאתל (Prachant Patel), הודי יליד קניה, מוסר לי ג'יפ לנדקרוזר טויוטה חדש מהאריזה בצבע לבן בוהק. יחד עם אחד מעובדי הפרויקט אני נוסע דרומה לכיוון קיטוי (Kitui), שם ממוקמים משרדי הנהלת פרויקט.

דרומית למצ'אקוס (Machakos) אנו נקלעים לגשם בלתי פוסק ולאחר כשעה נוספת מגיעים לנהר שעלה על גדותיו. בנהר אוטובוס שהחליק מהכביש וחוסם כל אפשרות של חציית הנהר. אני חוצה רגלית בזהירות את הנחל לכיוון האוטובוס, ועוזר לחלץ כמה בחורות ומחזיר אותן לגדה הצפונית ממנה הגעתי.

בגדה הדרומית לנדקרוזר בצבע לבן בוהק הדומה להפליא לג'יפ שלי הנמצא בגדה הצפונית, אפילו מספרי הרישוי דומים. לשאלתי משיבים נוסעי הג'יפ, כי הם מאנשי הפרויקט בדרכם צפונה לניירובי, נתקעו ואינם יכולים להמשיך עקב השטפון.

מבלי להתלבט אני מוסר להם את מפתחות הג'יפ שלי כדי שיחזרו עימו לניירובי ואילו אני לוקח את מפתחות הג'יפ שלהם וממשיך דרומה לקיטוי.

נפט באוקמבאני

יוצא עם ההידרוגיאולוג לפני המשלחת המלאה לביקור במתקני תפיסת מים במוטומו שבדרום מחוז קיטוי. מתקנים שבצע אריק-ניסן-פיטרסן במימון ממשלת דנמרק.

מבקרים בתפיסות מים מסלע, סכרים תת קרקעיים, וסכרי חול, טכניקות יחודיות שפיתח אריק.

פתרונות הנדסיים מבריקים.

בתום הסיור באחד האתרים נעלם ההידרוגיאולוג במעלה ואדי.

לאחר המתנה ממושכת אני עולה אחריו בואדי.

מוצא אותו כקילומטר במעלה, יושב ומתלבט.

ההידרוגיאולוג מצביע על קיר הגרניט האנכי של הואדי.

הקיר רטוב, נוזל שחור.

"נפט" פוסק ההדירוגיאולוג.

"בפני השטח?" אני שואל "באר ארטזית מעומק של כמה קילומטרים?"

"יש איזו תיאוריה שבדית שניתן למצוא נפט גם בסלע יסוד" הוא משיב.

"לחץ מאד גבוה עשוי להעלות את הנפט לפני הקרקע" הוא מוסיף.

ההידרוגיאולוג מושיט ידו ומציע לי אבן ועליה הנוזל השחור.

"טעם" הוא ממליץ "יש לנוזל השחור טעם וריח של נפט".

מריח את האבן ואיני מזהה ריח אופייני כלשהו.

"וואו! נפט בקניה" אני אומר "יש לך מושג איך זה יהפוך את הכלכלה? את החברה?"

"יעמיד אותם על הרגליים" משיב ההידרוגיאולוג " מארץ המקבלת סיוע מאסיבי יהפכו לארץ מיצאת נפט".

אנו ממשיכים שעה קלה לפנטז על המשמעויות של גילוי הנוזל השחור בדרום הסהרה.

לא פחות ממדהים!

מגיע המלווה המקומי שהחל לדאוג להיכן נעלמו שני הזרים ויצא בעקבותינו במעלה הואדי.

"גילינו נפט" אני מודיע לו בחגיגיות "ראה את הנוזל השחור הזה על הסלע".

"זה לא נפט" משיב המלווה "זה שתן של שפני סלע. ראה הם יושבים שם על הסלע למעלה".

שורץ ליד הבריכה של מלון בולבארד (Boulevard) בניירובי בדרכי למשימה קצרה במחוז מערב פוקוט (Pokot) שבקניה עבור פרויקט של סיוע החוץ ההולנדי.

פונה אלי בחורה צעירה, "אמרו לי שאתה מהנדס מים. אני בדרך למחנה הפליטים בגומא בראש צוות תמיכה בפליטי רצח העם. קבלתי מידע שיש שם כעשרת אלפים פליטים. חסר לנו מהנדס מים".

"אני בדרך למשימה קצרה בצפון קניה, יכול להצטרף בעוד כעשרה ימים."

"אני זקוקה למהנדס מים עכשיו!"

כך הפסדתי לחזות במוראות רצח העם ברואנדה.

באותו שלב כבר היו בגומא מעל 100,000 פליטים ובהמשך מספרם הגיע למיליון.

בבריכת המלון

שבת בבקר

נינוח ליד בריכת מלון בולבארד, בתום משימה עבור הבנק העולמי.

אזור הבריכה נטוש, מלבד מספר בנות "פלאמיניגו", ומישהו בבר.

מגיעים שני יפנים בחליפות.

נראה שהגיעו הישר משדה התעופה.

בידי אחד מהם – תיק ג'ימס בונד.

לוחצים ידים עם המקומי המחכה להם בבר.

מרים את העינים בעצלות.

מוזר.

חליפות ליד בריכת המלון?

תיק ג'ימס בונד?

הולכת להתבצע כאן עסקה כלשהי?

מכין את המצלמה.

מוזר מאד.

אפילו קצת חשוד.

אחד היפנים הולך עם התיק לחדר ההלבשה.

מצטרף אליו המקומי שישב בבר.

אהה!

משהו מתבצע.

סמים?

יהלומים?

משהו שושואיסטי?

המקומי חוזר לבוש בבגד ים.

היפני בגלימה לבנה.

נכנסים למים.

עסקה מוזרה.

מוזרה מאד.

איזו עסקה יכולה להתבצע בבריכת המלון?

מעניין.

היפני אומר תפילה.

המקומי מכסה את עיניו בידו,

היפני מרים ידו,

ומטביל את המקומי לנצרות.