עם הנואר בדרום סודן

לוקי השתנתה מאז הייתי שם לפני כעשרים שנה עת חרשתי את מחוז טורקנה שבצפון קניה בתקופת הרעב הגדול של ראשית שנות השמונים. לא היה שם כלום מלבד מחנה עבודה. ואילו עתה הפכה "לוקי" לבסיס לוגיסטי עורפי ענק לכל מערכת הסיוע לדרום סודן. מסלול סלול יחידי בכל האזור, מטוסי הרקולס ענקיים, מטוסי בופאלו ועשרות מטוסים קלים בכל גודל אפשרי. בקרבת המסלול חמש מחנות המאכלסים מאות רבות של אנשי לוגיסטיקה, טייס, תובלה, ביטחון וסיוע. המחנה הראשי בניהול OLS (Operation Lifeline Sudan) של האו"מ מאכלס משרדים של עשרות ארגוני הסיוע שהתאגדו תחת מטריית ה OLS. כולם מנסים בדרכם לסייע לאוכלוסיית דרום סודן הנמצאת בסכנת הכחדה עקב המלחמה הנמשכת כבר כעשרים שנה. השטח הנמצא בידי הדרום גודלו כגודלה של צרפת והאוכלוסייה הדלילה של הדינקה (Dinka), נואר (Nuer), והנובה (Nuba) מפוזרת באזורי הביצות במעלה הנילוס הלבן ובהרי הנובה.

בכל יום בשעה 18:00 מתקיים תדריך ביטחוני לכל, אך לי נמסר תדריך מיוחד מוקדם יותר. קצין הביטחון של ה OLS, אמריקני, איש הכומתות הירוקות לשעבר, נדהם לגלות לפניו ישראלי ומספר שניות לא מצא מה לומר. לאחר סקירה קצרה על מיקום הכוחות השונים הוא מסביר את המצב באזור אליו מכניסים אותי, כשבע מאות קילומטר צפונה מלוקי, כשבעים קילומטר דרומה לעיירת הנפט בנטיו (Bentiu). לפני שבועיים עוד היו שם קרבות, כאשר הערבים מנסים לפרוץ כביש דרומה אל עבר הנילוס הלבן כדי שתתאפשר הזרמת הנפט צפונה. בינתיים אחד ממפקדי השטח מחליט לחזור לחיק הצפון.  שיקולים של מאבקים בין-שבטיים מקומיים גוברים על הפחד והשנאה למוסלמים.

חותמים על אוהל סיירים, מזרון קל ושמיכה ומארגנים פק"ל בריחה. כל איש סיוע הנע בשטח מחוייב בתרמיל בריחה הכולל ציוד להישרדות בשטח עד לפינוי. איש הביטחון מסביר שהם מבצעים עשרות פינויים בשנה ומתעקש שאלמד בעל פה של אזימות ומרחק לנקודות הפינוי. שלוש נקודות הפינוי החלופיות למקרה שנאלץ לברוח מהאתר נמצאות במרחק הליכה של עשרים קילומטר. הצוות אליו אני מצטרף פונה שמונה פעמים במהלך חודשיים וכל הציוד אשר הותירו בשטח נבזז.

המטוסים ממריאים עם שחר. בתחילה ההרקולסים הכבדים המזרימים מזון לאזורים במצוקה. אחד אחר השני ברעם אדיר הם מתרוממים בכבדות וטסים מערבה, לעקוף את מובלעת ג'ובה (Juba) על הנילוס הלבן, שבידי הערבים. לאחר מכן המטוסים הקלים המטיסים ציוד ואנשים להרי הנובה, מרחק כ- 1200 ק"מ צפונה. קיטקה (Kitka) ואני הנוסעים היחידים במטוס הדו-מנועי המטיס.

כבר בשלב זה אני מקבל שיעור חשוב בחוסר תוחלת. שק מלט ושני שקי חול, עבורם שולם מחיר מלא של מושב במטוס (1200 דולר כ"א) מאכלסים את המושבים האחרים שבמטוס. השקים נועדים להדגמת יציקת רצפה לשרותי כריעה ("בול פגיעה") במרחבים העצומים של דרום סודן בהם אין כל חול ובודאי אין מלט.

לאחר כשעתיים וחצי טיסה נוחתים במישורי פולמאק (Pulmak) לתידלוק, וכעבור חצי שעה נוספת מגיעים לאתר. לפני נחיתה טיסה בגובה נמוך לאורך המסלול לוודא שהוא פנוי.

כולם עוזרים לסחוב את הציוד וילדים גוררים את שקי החול אל המתחם הצמוד למנחת. שם מחכים לנו יתר הצוות, נדינגה (Nadinga) המהנדס הטנזני, ג'ויס (Joyce) תברואנית, ילידת אוגנדה הדוברת כחצי תריסר שפות מקומיות והמנהלן סוקירי (Sokiri), איש אוגנדה. סוקירי נשוי לקונגולזית המאכילה אותו מטעמים מקופים ונחשים כאשר הוא מגיע הביתה לחופשה דבר המכשיר אותו לרכז עבורנו את התחום הקולינרי.

מתחם המגורים הזמני הוכשר על ידי סוקירי, אשר שכר שתי נשים מקומיות לבשל ולנקות ושומר הישן עם אשתו בטוקול (Tukul) המגורים ונוחר ברעם אדיר המבריח כל תוקף.

סוקירי המנהלן, מאלתר למופת, אך אין מה לקנות בכל האזור ולא נותר לנו לאכול אלא שימורי בולי ביף ופסוליה. ג'ויס, הנקראת בפי הנואר נייג'וי (NyaJoy), נוצריה אדוקה, חוזרת בתשובה, מספרת מסיפורי התורה ומשגעת את כולם עם נאומים חוצבי להבות. נדינגה, בעל חוש הומור פרוע, מספר מנסיונו במזרח אפריקה. כולנו מבלים את הערבים יחד סביב הפסוליה של סוקירי, מחכים לג'ויס שתסיים כבר את המקלחת המאולתרת, ונשפכים מצחוק.

באחד הטוקולים מצטופפים כעשרים פליטים, חלקם פצועים. הם ברחו מאדוק (Adok), מרחק כעשרים ק"מ מזרחה שם מתחוללים עתה קרבות קשים עם כוחות הצפון. הם הגיעו בימים האחרונים ופשוט נכנסו לטוקול הראשון שראו.

ארגון הסיוע מחלק כילות שנטבלו בחומר דוחה יתושים. הנחיית ארגון הסיוע לתת קדימות בחלוקה לנשים בהריון ולקשישים. אולם בהתאם לאסטרטגיית השרידות של שבטי מקנה מועברות הכילות מיד לשימוש הנערים הצעירים להם קדימות גבוהה יותר בהיותם רועים את העדרים ונלחמים באויבים.

ממרחק רואים הלך ההולך וקרב לאיטו. מקל בידו ותרמיל על כתפו. הוא הולך בכבדות, מגיע ונכנס לטוקול הראשון ומבקש לדעת היכן המרפאה, פונה וממשיך בדרכו אל עבר המרפאה.

מרתה, המיילדת נקראת בדחיפות יחד עם מרי, עוזרתה, ממבשלת השיכר שלה לסעוד נערה בת 17 הכורעת ללדת. הבעל, כבן עשרים, נראה מבוהל. שתיהן חוזרות כעבור שעתיים עם פנים נפולות, לאם שלום אך הילוד נפטר לאחר שהשלייה יצאה לפניו.

מבשלת השיכר של מרתה פועלת עשרים וארבע שעות ביממה במלוא הקיטור. אדי האלכוהול מזמינים כל עובר ושב לטעום משקה המזוקק מגרעיני דוחן. על רצפת הטוקול רובץ שיכור וישן להפיג את שכרותו לפני שהוא ממשיך בשתייה. האלכוהול עובר מהסירים דרך מסנן בד אשר נתרם על ידי "מרכז קרטר לשלום" במטרה לסנן את מי הביצות הנגועים בזחלי Guinea Worm. אמה של מרתה, מחכה עד סיום תהליך הסינון אך מעדיפה לשתות את הנותר בתחתית הסיר ללא סינון.

פוגשים את ג'ון, איש הזרוע האזרחית של כוחות המורדים, ה SPLA המשמש לנו כמתורגמן. ככל הגברים, הוא נושא שבע צלקות לרוחב מצחו מאז טקסי הבגרות שעבר כנער. הוא מציג לפנינו את אשתו השניה, קתרין, ומספר שכאשר הוצב במשך תקופה ארוכה לבדו במקום מרוחק הופיעה אשתו, ערב אחד במפתיע ודחפה אל תוך הטוקול את קתרין, נערה כבת 17. אשתו שבחרה עבורו אשה שניה, יצאה, סגרה אחריה את הדלת והשאירה אותם לבד להתוודע זה אל זו.

ביום א', עוד לפני עלות השחר מתחיל התיפוף. ילדה קטנה יושבת בחצר הכנסייה ומתופפת במשך שעות ללא הפסק להזמין את הקהל לתפילה.

ובלילות, צהלות שמחה וריקודים לקראת חתונתה של מרי, בת ה-15.

נודע כי החתן בדרכו עם העדר עליו הוסכם כמוהר.

תוך כמה ימים יגיע העדר כולו, אך השור ההולך כחלוץ לפני העדר יגיע מחר ויישחט ברוב עם.

לפני אור ראשון נשמע קול שירתו של ילד השר/מדקלם כי השור הגיע. מיד פורצים הצעירים בני גילה של הכלה מהטוקולים ופוצחים ביללות שמחה סביב השור המקושט. הצעירים מורחים פניהם באפר מהמדורה, חוגרים עור נמר סביב המותניים, רוקדים סביב השור, ומריצים אותו סביב כל עשרת שכונות הטוקולים שבמתחם. בכניסה לכל טוקול הם רוקדים ריקודים טקסיים סביב השור וממשיכים הלאה. לקראת צהרים הם מתרכזים על מסלול הנחיתה שם ייערך הטקס.

פגישה עם חבורת הפיקוד של האזור מתקיימת בטוקול גדול של מפקד האזור.

"מה-לה, מה-לה, מה-לה מידיט, מה-לה מגואה" (MaLe, MaLe, MaLe Mgua, MaLe Midit)

אני מברך אחד אחד את כל הגברים הנושאים את 7 הצלקות לאורך המצח.

איש הביטחון, המצולק בסגנון שבט הדינקה, עונה לי בעברית, "שלום".

מבלי להתבלבל אני עונה לו מיד בערבית "עלייכום א סלאם".

נייג'וי, מתוסכלת מחוסר התוחלת של הקמת שרותי כריעה במרחבים העצומים עומדת בודדה מול הפיקוד הבכיר של האזור המונה כשלושים קצינים הנראים קשוחים. היא מתעקשת להעביר הרצאה בנושא תברואה. ומבקשת שכאשר משתינים בשטח לפחות לא לכוון לסדקים שבאדמה החרסיתית הכבדה.

“Don’t piss in the cracks” היא מתעקשת.

אמירה זו המבטאת את הכשלון המוחלט של תפיסת הסיוע הופכת עד מהרה לסיסמת הצוות כולו ואני שוקל להשתמש בה ככותרת לדו"ח הבקרה אותו אני אמור להכין.

מפקד האזור מוסר כי אחד המורדים שוב החליף צד ופתח במתקפה באזור ליר, מרחק כעשרים קילומטר צפונה. אם יצליח ליצור פרצה יוכל צבא סודן להגיע עד הנילוס ובדרך לשטוף את כל האזור בו אנו נמצאים.

מטוס קל נשלח לפנות אותנו חזרה לבסיס העורפי בלוקיצוגיו.

בצער רב אנו עוזבים את הנואר עם המטוס אשר נשלח במיוחד עבורנו. אני וקיטקה בודדים על המטוס, המנוצל בדרך חזרה להעברת אנשים, ציוד ואוכל מנקודה לנקודה בכל רחבי מחוזות הנילוס העליון (UpperNile).

לאחר תידלוק אחרון בפולמאק, שם אוספים אם צעירה עם תינוק הסובל מפריקה בברך חוזרים ללוקי שם ממתין אמבולנס לקחת את התינוק ואימו לבית החולים בלופידינג (Lopiding).

כך מסתיימת גיחה קצרה מדי לדרום סודן הנשלטת בידי המורדים  בעיצומה של מלחמת האזרחים שם, ומבט חטוף לחייהם המרתקים של שבט הנואר.