ימי אירן

שייע, הידרו-גיאולוג ישראלי, מצטרף אלי למשימה.
בתום המשימה הולכים לשוק.
שייע קונה מתנות.
אני משתעמם, מעביר את הזמן מחוץ לחנות.
נכנס ויוצא.
שייע בוחר תיק עור מקושט לאשתו קלרי, ופריטים נוספים.
מתחיל משא ומתן.
אני מחכה בחוץ ליד חלון הראווה.
שייע מנהל משא ומתן ארוך עם המוכר.
אני שוב נכנס, שוב יוצא.
שייע מסיים את המשא ומתן.
משלם.
אני נכנס חזרה.
בוחר תיק עור דומה לתיק שקנה שייע.
תיק יפה.
המוכר נוקב במחיר.
שייע קופץ: "הרי כרגע שילמתי כפול עבור תיק זהה!"
"הוא לא בא לקנות", משיב לו המוכר.

***

גורם פרטי מבקש הצעת מחיר לתכנון מערכת השקיה ל-20 אלף דונם
טוחנים אותי במשך חודשים רבים ומתעקשים לקבל הצעת מחיר לדונם.
לאחר כשנה מסכימים על מחיר לדונם.
הם מייד מבקשים לחתום על חוזה להשקיה של 20 דונם על בסיס המחיר לדונם עליו הסכמנו עבור 20 אלף דונם.

***

מספר בהרם, אחד השותפים הראשונים:
עבדתי כל הבוקר באתר, ולקראת הצהרים סיימתי להתקין את המערכת הראשונה באיראן להשקיה בטפטוף.
אני פונה למשרד בבגדי עבודה, ומבקש לפגוש את בעל הבית ולהגיש חשבון.
בעל הבית מסרב לפגוש אותי.
אני מבין.
לאחר ארבע שנים בישראל שכחתי נימוס איראני בסיסי.
למחרת אני חוזר לבוש בחליפה ועניבה ובנעלי עור מצוחצחות.
בעל הבית מקבל אותי בחמימות.
אפילו משלם את החשבון.

***

אם אינך לובש חליפה, לא תעצור לך מונית.
עומדים בפינת רחוב, לכיוון בו רוצים לנסוע.
מונית שיש בה מקום פנוי מאיטה.
צועקים את כתובת היעד.
הנהג מחשב בראשו אם מתאים למסלולי הנסיעה של הנוסעים האחרים.
אם מתאים, הוא מחשב מחדש את כל מסלול הנסיעה שלו כך שיתאים לכולם.
כל זאת תוך מספר שניות.
אם הכתובת שצועקים אינה מתאימה, יאיץ וימשיך בדרכו.
גאונים.
נהגי המוניות של טהרן גאוני מחשב.

***

הממשלה משלמת בהמחאה של הבנק המרכזי,שנמצא הרחק בדרום העיר.
סניף בנק סדרט איראן, הבנק שלנו, נמצא בצפון העיר קרוב למשרד, אך במרחק כ-25 ק"מ מהבנק המרכזי.
סילוק המחאות בין בנקים הוא ידני, ולוקח מספר שבועות.
איננו מחכים.
פודים את הכסף בבנק המרכזי, מקבלים שק מלא במזומנים, חוצים את העיר מדרום לצפון, ומפקידים בסניף הבנק שלנו.
שני בחורים אפגנים, שוהים בלתי חוקיים, ישנים במשרד ובתמורה עושים עבודות שונות.
הם עדינים, מנומסים ובלתי מזיקים, אך נראים כמו רוצחים שכירים.
אני לוקח עימי את שני ה'רוצחים' האפגנים במסעותיי בין הבנק המרכזי לסניף הבנק שלנו.
התשלום האחרון גדול במיוחד.
ה'ספינה' במוסך והאפגנים עסוקים.
תופס מונית בפינת הרחוב ויורד לדרום העיר.
יוצא מהבנק המרכזי עם שק גדול מלא בכסף.
עומד לבד בפינת הרחוב וצועק את הכתובת למונית.
הרחק בצפון.
מוניות מאיטות, ולאחר ששומעים את הכתובת מאיצות ומשאירות אותי ברחוב עם שק הכסף.
אחרי זמן-מה עוצרת מונית ואני נכנס לספסל האחורי.
יושב שם בחור עם יד מגובסת.
מניח את השק עם הכסף ביני לבין היד השבורה.
הבחור לא מעלה בדעתו מה יש בתוך השק.
מגיע בשלום, אחרי נסיעה של כחצי שעה.

אני מוצא מתנה על השולחן במשרד.
לא רק אני, כל עובדי המשרד מקבלים מתנות.
"מה קורה?" אני שואל.
"בהרם קנה רכב חדש" משיבים, "הוא מחלק מתנות לכולם כדי שלא יקנאו ויוציאו עין רעה."

***

בכל בוקר, בדרך לעבודה, עוברים ליד אטליז שמסריח למרחוק.
"מה הריח הזה?" שואלים אותי הצוות.
"מרק ראש כבש בבוקר נחשב למעדן" אני משיב.
"מגעיל" אומרים כולם פה אחד.
"אם ישלמו את החשבון שלנו עד סוף השבוע הבא" אני מבטיח "אוכל כאן באטליז מנת מרק ראש כבש."
למזלי הלקוח אינו משלם בזמן.

***

עם צ'איצ'י אנחנו מנהלים משא ומתן לתכנון חממה לגן הבוטני.
הרעיון היה לעצב את החממות בצורת הקשת האופיינית לאיראן.
המשא ומתן הזה נמשך יותר משנה.
בוקר אחד, כשעה לפני שאני עומד לטוס לישראל, מתקשר צ'איצ'י.
"בוא לחתום על החוזה" הוא אומר.
אין מספיק זמן לנסוע לגנים הבוטניים שבדרך לג'זבין.
אני מתקשר לאל-על.
מנהל התחנה אומר שהוא יכול להחזיק את המטוס כעשרים דקות מבלי לבקש אישור מתל אביב.
נוסע במהירות מטורפת לצ'איצ'י.
חותם על החוזה מבלי לבדוק.
מספיק לחזור ולהגיע לשדה התעופה.
מנועי המטוס כבר פועלים והנוסעים עצבניים.
מנהל תחנת אל-על מקפיץ אותי במכוניתו הישר למטוס.
החוזה לתכנון חממה לגן הבוטני של איראן הוא החוזה היחיד בכל תקופת איראן עליו אנו מפסידים.
בגדול.

***

בעקבות השיעור הקשה שאני לומד מול צ'איצ'י, אני מפתח נוסחה למשא ומתן עם איראנים (הנוסחה עובדת היטב גם מול הודים באפריקה):
נניח ששכר הטרחה המלא צריך להיות 100.
מבקש מהאיראני 300.
בעקבות משא ומתן מייגע, שיכול להימשך גם שנתיים, מסכימים על חוזה בהיקף של 200.
במסגרת החוזה אני דורש מקדמה של 25% ועוד 25% בשלבים הראשונים של הביצוע.
סך-הכל 50% מ-200, שהם 100.
אלה אותם 100 העונים במלואם על חישוב התמורה לעבודה.
לגבי יתרת הכסף, אני מתייחס אליו כאל געפונדענע געלט, כפי שנהג לומר אבי באידיש.
אולי נצליח לגבות, אולי לא.
אך בכל מקרה כבר גבינו 100 שהוא הסכום הנדרש לחוזה.

***

חוזה עם מיניסטריון המים – בקרה של תוכניות-אב למים ולביוב לעשר הערים הגדולות באיראן (למעט טהרן) הכולל בין היתר את חורמשאר, שירז, אספהאן, קום, משהד, אהוואז, ותבריז.
מנהל האגף הוא ויסטומר (שהחליף את שמו האיראני לשם עם ניחוח צרפתי).
מטיסים צוות של מהנדסים בכירים לטהרן.
מתמקמים בקומה הרביעית של בנין מס' 3 במתחם המיניסטריון.
בכל משרדי הממשלה עולים בקומות לפי דרגת החשיבות, מקומת הנהגים בקומה 1 עד למנכ"ל בקומה 6.
מגיש חשבון מקדמה של 25%.
מריצים אותי במשך שבוע מפקיד לפקיד בין שלושת הבניינים.
לא מצליח לקדם את התשלום במילימטר.
בערב אוסף את כרטיסי הטיסה מכל הצוות.
מזמין במשרדי אל-על טיסה הביתה למחרת.
באל-על מדביקים בכרטיסים סטיקר עם שינוי מועד הטיסה.
בבוקר משאיר את הצוות בדירה ומגיע לבד למשרדי המיניסטריון.
מתחיל בקומה ראשונה.
עובר חדר, חדר, מראה את כרטיסי הטיסה ונפרד בברכות ובחיבוקים מהנהגים.
עולה לקומה השנייה. נפרד גם שם מהפקידים.
לאחר שמסיים פרידה נרגשת מאנשי הקומה השלישית, מגיע בדחיפות שליח.
מבקש שאעלה לקומה השישית לויסטומר, המנכ"ל.
במשרדו מחכה לי ויסטומר מודאג מאוד.
"אתם טסים מחר?" הוא שואל, "הרי רק הגעתם!"
אני מסביר לו בנועם שקיבלנו הזמנה דחופה לעבודה אחרת.
"מכיוון שטרם שילמתם את המקדמה עליה סוכם" אני אומר, "אנו משנים כיוון, טסים לארובה."
אני לוחץ את ידו ואומר "תודה על קבלת הפנים החמה שקיבלנו. "
"אין צורך לדאוג" אני מוסיף, "אנחנו נספוג את ההוצאות על הטיסות וימי היועצים שהשקענו כאן."
מוסר לו בחזרה את הניירת של החשבון.
ויסטומר חוטף את הניירת, ורץ בעצמו במסלול שלושת הבניינים.
תוך שעתיים מתקבל הסכום במלואו.

אך קשיים יש לא רק עם האיראנים, גם עם הישראלים, ובמיוחד נציגים רשמיים.
באותה תקופה, לאחר מלחמת יום הכיפורים, רזרבות מטבע החוץ של ישראל נמצאות בשפל ומסתכמות ב-1.5 מיליארד דולר בלבד. לאיראן יש עודף לא מנוצל של 20 מיליארד דולר בעקבות הנסיקה במחירי הנפט. מטבע זר חיוני למשק הישראלי כמו אוויר לנשימה, ובנק ישראל נותן פרמיה לכל דולר שמכניסים למדינה. יש מספיק עבודה לכולם, אך ישראלים מנסים לחטוף עבודות בכל מקום בו ישראלי אחר זוכה. אני למד כבר בתחילת דרכי המקצועית לשמור מרחק רב מישראלים, ובמיוחד מנציגים רשמיים של המדינה.

החוזה הראשון שאנו מבצעים באיראן הוא לעריכת קורס השקיה עבור מהנדסי משרד החקלאות. בראש מכון הקרקע עומד מהדאבי, איש יקר, שיירצח בהמשך על-ידי אנשי חומייני.
תוכנית הקורס, המתנהל באנגלית, כוללת: שמונה שבועות בכיתה באיראן, ארבעה שבועות סיורים בישראל, ארבעה שבועות חזרה לכיתה באיראן לתכנון פרויקט.
הקורס מועבר על-ידי מומחים יעודיים אותם אנו מטיסים מישראל.
בגוף החוזה אופציה לחידוש כל שנה, למשך חמש שנים.
אני נפגש עם ציר במשלחת הישראלית, לפגישת נימוסין, ולשמחתי הוא מתעניין בקורס. שואל שאלות רבות לגבי תוכנית הקורס, ומחמיא להתארגנות המהירה ולניהול היעיל. אני משיב לשאלותיו בתום לב ובפתיחות. הרי הוא הנציג שלי באיראן.
לקראת תום תקופת הקורס, אני פונה למהדאבי לתיאום חידוש החוזה לקורס הבא.
מצפה לי הפתעה.
"מיסטר מושה, " אומר מהדאבי, "אנחנו מרוצים מאוד מהקורס שאתם מעבירים, אך קיבלנו הצעה מאריה לוין מנציגות ישראל, לקבל בשנים הבאות קורסים בחינם מטעם סיוע החוץ הישראלי."
נוחת בלוד, נוסע מייד לצריפים של משרד החוץ בירושלים, פורץ בצעקות למשרדו של יגאל אלון שר החוץ, מנסה להפוך שם את השולחן (השולחן כבד מדי).
לא עוזרות הצעקות.
מדינת ישראל המשוועת לדולרים, מציעה קורסים בחינם למשתלמים מאחת המדינות העשירות בעולם.

משלחת מטעם FAO, ארגון המזון והחקלאות של האו"ם, מגיעה להכנת מסמכי פרויקט לניצול מי שיטפונות באזורים הצחיחים של איראן. אני מעביר להם את הצעותיי לפיתוח מקורות מים באמצעות סיכור תת-קרקעי, ומבקש מימון. אני קצת מודאג כיצד יתייחסו ליועץ ישראלי המועסק ישירות על-ידי השירות הגיאולוגי של איראן. לפגישה באים איתי שני המומחים האיראניים – האחד זורואסטרי והשני יהודי בשם ציונית. אני פורש את המפות והשרטוטים על השולחן.

פותח את הדיון דריוש סטניסלבסקי, מהנדס המים של צוות האו"ם, ואומר:
"אני פולני, יליד ורשה. בזמן הכיבוש הנאצי היה אבי מהנדס מים וביוב בעיריית ורשה. בביתנו הסתתר נער יהודי בשם נייטק, שלמד בתיכון עם אחי. נייטק שימש כמקשר בין המחתרת היהודית בגטו ורשה לבין המחתרת הפולנית אליה הצטרף אבי. התנועה נעשתה דרך מובלי הביוב על פי תוכניות שהיו בידי אבי. אבי ואחי נתפסו ונרצחו בידי הנאצים לקראת סוף המלחמה, ולא זכו לראות בשחרור פולין ובתקומת עם ישראל בארצו. כל חיי חלמתי לבקר בארץ ישראל, אך תחת המשטר הקומוניסטי הנוכחי בפולין איני יכול להגיע."

ממשיך את הדיון הסוציולוג הקמבודי של צוות האו"ם ואומר:
"אנו עם קטן של כחמישה מיליון נפש. כאשר האמריקנים ברחו מווייטנאם, הם הפסיקו גם את הסיוע לארצנו. תוך מספר ימים התמוטט המשטר והסתבכנו במלחמת אחים אשר גרמה להשמדה עצמית של עמנו. כל העילית התרבותית והחברתית שלא הושמדה נפוצה לכל עבר. עליכם ללמוד משגיאותינו. אל תתנו לאמריקנים או לאירופים להכתיב לכם מהלכים שהם בניגוד לאינטרסים שלכם!"

מסכם את הדיון ראש הצוות, כלכלן אמריקני,שאומר:
"אני בן למשפחה נוצרית מ'חגורת התנ"ך' (Bible Belt). אנו מאמינים שארץ ישראל מובטחת לעם ישראל. אין לדור הזה, או לאף דור, הזכות לוותר על חלקים כלשהם מארץ ישראל."
בהתרגשות רבה מוסיף: "לעולם אל תמסרו שוב את שילה לזרים."

במהלך הקורס אני לומד פרסית.
אך לא רק פרסית אני לומד באיראן, אני לומד כמה חשוב לשמור על כבוד, גם של יריב.
המיניסטריון מציב את שאמלו כמתורגמן מאנגלית לפרסית.
אני נוכח בכל השיעורים.
שאמלו, מהנדס בהכשרתו, לא ממש מדייק בתרגום.
הוא מעדיף ללמד את הקורס בעצמו ומתרגם לפרסית רק את מה שנראה לו סביר.
שאמלו, ברוב גאוותו, מתבלבל לפעמים, ומתרגם חזרה לאנגלית את אשר תרגם מאנגלית לפרסית.
זוכרים את המשחק 'טלפון שבור'?
באחד הימים, בשיעור של האגרונום, מתרגם שאמלו חזרה לאנגלית את אשר אמר למתשלמים:
"This agronomist does not know what he is talking about."
הגדיש את הסאה.
אני קם ומבקש משאמלו לעזוב את השיעור.
המשתלמים, בתגובה, משביתים את הקורס.
לאחר יומיים ללא לימודים אני מוזמן להנהלה לבירור עם שאמלו.
מסכמים:
שאמלו לא ימשיך בתרגום.
שאמלו יישלח מטעם המכון להשתלמות בישראל.
הקורס ימשיך ללא מתורגמן.
אני כמובן מסכים ל'פשרה' המכבדת.
"עכשיו לחצו ידים" אומר המנהל.
שאמלו ואני לוחצים ידיים.
מחיצה בחדר מוזזת, ומאחור מתגלים כל משתתפי הקורס.
מופיע צלם.
"עכשיו התנשקו " אומר המנהל.
צילום הנשיקה עם שאמלו מופיע בכל לוחות המודעות של המכון, יחד עם ההודעה ששאמלו נבחר לנסיעה להשתלמות בישראל.

אני אוהב אוכל פרסי.
אוכל בכל יום מנת צ'לו קבאב.
צלחת ובה הר של אורז.
חופרים בראש ההר גומה, שמים גוש חמאה, ופותחים מעליו ביצה.
האורז כל כך חם, עד שהביצה מתבשלת בו.
על הכל מוסיפים שני שיפודי בשר כבש.

***

והג'וג'ה קבאב – שיפודי עוף, איזה מעדן!

***

במהלך הקורס אנחנו אוכלים במנזה של אוניברסיטת קראג'.
לא מצליח לסיים את מנת האורז הענקית שבצלחת.
כאשר סוף-סוף אני מצליח לחסל את מלוא צלחת האורז,
מביאים לי לקינוח מנה אחרונה–פודינג אורז.

***

והמועדונים בטהרן –וואו!
עמוסים בחוגגים.
גדולי זמרי וזמרות איראן מופיעים בהם ערב ערב.
גוגוש הגדולה מכולם, האידה הקלאסית, שמאיזאדה עם הקול העמוק החזק, וגם ראמש הצעירה עם הקול העדין.
אוהב לשמוע אותן, קונה תקליטים שלהן, שומע קלטות במכונית גם כשחוזר לישראל.

***

מנסה לעשות פניית פרסה בצומת שאה רזא ופהלאווי.
כביש רחב מאוד, שישה מסלולים בכל צד.
מגיע שוטר. "מה אתה מנסה לעשות?"
אפילו הוא נדהם.
"מאן חרג'י נא פהמידין" (אני זר, לא מבין), אני משיב.
השוטר מבקש לרשום לי דו"ח, אך שם לב שאני מקשיב ברדיו לגוגוש.
"אני מעריץ של גוגוש" אני אומר.
השוטר מתלהב, מכוון את התנועה ומאפשר לי לבצע את הפנייה.

***

נוסעים צפונה לנופש בים הכספי עם מישל, נציג הסוכנות היהודית בטהרן, פולט אשתו, ושתי בנותיהם.
חוצים את הרי האלבורז שמצפון לטהרן.
פוגשים כפריים שמגדלים תה על שיפועים תלולים.
מגיעים לראמסר לחוף הים.
"אותך, אותך" , (חדר, חדר). צועקים הילדים לאורך הכביש.
מתמקמים במלון קטן.
חדר גדול למשפחה של מישל וחדר לי ולדגנית ואורי.
מספרים לבעלי המלון שאנחנו אלג'יראים.
בערב מגיע מיניבוס עם שני שייח'ים מהמפרץ, יחד עם שמונה-עשר נשותיהם.
מתמקמים בקומה שמעלינו.
רגליים טופפות מעל ראשינו כל הלילה.
עשו חיים השייח'ים.

***

בחדר לידנו מהנדסים רוסיים, שבונים איזה סכר.
בקבוקי וודקה ריקים רבים מפוזרים במסדרון.
דגנית מגיעה מבועתת.
אחד הרוסים הזמין אותה לחדרו.
מישל לוקח סכין מטבח.
הולכים יחד עם דגנית ודופקים לרוסים על הדלת.
מצביעים על הסכין. מצביעים על דגנית.
עושים 'לא' בסימני ידיים: לא! לא! לא!
הרוסי מבין היטב.

נוסעים לאורך חוף הים הכספי עד ראשט.
מישל ואני יוצאים מהמכונית במכנסיים קצרים לקנות משהו.
אוטובוס עוצר.
כולם מוציאים ראשיהם מהחלון.
שורקים לנו.
באיראן לא רגילים לראות גברים במכנסיים קצרים.

***

נסיעה דרומה לאספהאן.
חוצים את מדבר המלח העצום.
עוברים דרך קום, העיר הקדושה לשיעים.
משכיבים את דגנית על רצפת המכונית כדי שלא יתעוררו מהומות.

***

בשיראז עולה לקברו של המשורר הסופי חאפיז ("שמעתי את אלוהים צוחק").
עומד מתחת למבנה הגבוה והמעורר השראה.
קורא משיריו בתרגום לאנגלית.

***

מבקר גם בגן הוורדים בשיראז.
הגן היפה ביותר בעיר היפה ביותר באיראן.

***

טס למשהד עם ציונית, שייע, והזורואסטרי.
העיר הקדושה, עירו של האימאם עלי.
מגיעים ביום בו פוקדים אלפים את קברו.
פוגש אותנו לנדרובר בשדה התעופה.
המונים גודשים את הרחובות.
בקושי מפלסים דרך.
בחורה בלונדינית לבדה בתוך ההמון, בשרוולים קצרים.
ההמון מתגודד סביבה. מתחילים לצעוק עליה.
מכוון את הנהג אליה ומושך אותה לתוך הרכב.
צועקת "בעלי שם".
"בעלך לא ייפגע, אך לא רצוי לאישה להסתובב במשהד בשרוול קצר, במיוחד לא ביום השנה של האימאם עלי".
היא מסבירה: הם זוג דנים, הגיעו לרכוש שטיחים.
מוריד אותה הרחק מאזור ההתקהלות.
מסתובבים בין בתי המלון.
אין מיטה פנויה.
לבסוף מצטופפים ארבעתנו בחדר עם מיטה זוגית יחידה.

ולמחרת יום ארוך, נסיעה למשולש הגבולות איראן, ברית המועצות, אפגניסטאן.
בסיום הסיור לא ששים לבלות שוב את הלילה יחד במיטה היחידה הפנויה.
מחליטים לחזור לטהרן.
בשדה התעופה אני מפטפט עם סטודנטית צעירה דוברת אנגלית.
היא מספרת בעיניים מצועפות שביום הזיכרון לאימאם עלי מותר להתחתן עם איש דת.
סיפרה שבילתה את כל היום באוהל.
ראשית התחתנה עם איש דת בכיר.
מימשו את הנישואין באוהל.
ולאחר מכן התגרשו.
"הצלחתי להתחתן ולהתגרש ארבע פעמים," מספרת בהתלהבות.

***

"פגשתי את ד"ר ג'ורג' חבש," אומר מהנדס קובני המתלווה אלי.
"?????"
"כן" הוא ממשיך, "בילינו יחד לילה שלם במארב," הוא מוסיף.
"היכן?", אני שואל.
"בבוליביה, עם צ'ה גווארה" הוא משיב, וממשיך "חבש היה מאוד משכנע. אין זכות קיום לישראל."

***

אני פוגש מהנדס הולנדי.
הוא מספר שמכר לכוויית סיטי מכון לטיהור שפכים ב-20 מיליון דולר.
לאחר סיום הקמת המכון הסתלק במהירות מכוויית.
הרי לעיר עדיין אין ולו מטר אחד של צינורות לאיסוף ביוב.

ולכל תקופה יש גם סוף.
מעשה בחליפה מהודרת, שלושה שקי אשפה, ושלושה תריסרים של חיתולי ניר.

נובמבר 1978. טיסה שגרתית לטהרן לכמה ימים, לצורך חתימה על שני חוזים חדשים. טס לבוש בחליפה, ללא מטען, עם תיק יד. מתכנן לחזור כפי שנסעתי – איש עסקים אלגנטי בחליפה, וללא מטען. משתכן בדרום העיר מעל מסעדת 'ליאון', מסעדה רוסית שמגישה קוויאר עם וודקה מוסווית בספלי תה גדולים. מעל למסעדה חדרים אחדים, אותם משכירים לאנשי עסקים.

אני מקיים פגישה עם חברה פרטית, בעלת חווה חקלאית בקרמן שבדרום.
חוזה לשלוש שנים עבור מנהל חווה ומספר מומחים חקלאיים.
חוזה טוב.
יוצא מחדר הישיבות לצלם מסמך ופוגש את המזכירה, יהודייה.
"מדוע אתה רוצה להוציא ישראלים לחווה הזאת?" היא שואלת, "פועלי החווה רצחו את מנהל החווה הקודם וזרקו את גופתו לבאר."

חוזר לישיבה ומציע לדחות את חתימת החוזה בכמה חודשים.
האיראנים מציעים להגדיל את סכום החוזה ואף לשלם מקדמה מייד.
כאשר איראני מציע כסף, אני מתחיל לחשוד. אולי הפקידה צודקת.
מבקש ארכה של כמה חודשים.
כחום היום, הולך לאורך שדרות פהלאווי ועוצר ליד 'בטהובן', חנות התקליטים הטובה בעיר.
חייל צעיר נעמד לידי, מכוון אלי רובה מטווח אפס, ומסמן לי להמשיך ללכת, אסור לעצור.
אני מבין.

למחרת פגישה במכון הגיאולוגי, שם הכינו עבורנו חוזה המשך לפיתוח סיכור תת-קרקעי.
אני מסרב למקדמה הנדיבה.
מתעקש לחכות כמה חודשים לפני שנמשיך.

בתיאום עם מוריס, השותף, מפטרים את ה'רוצחים' האפגנים, ומוכרים את הרכבים.
מוריס חושש שבנו בן ה-13 יגוייס, ומתחיל בהכנות לצאת מאיראן.

ערב הטיסה חזרה לישראל אני מוזמן למשפחה ישראלית באווין, בצפון הרחוק של העיר. הם מבקשים שאקח מתנה עבור תינוק שנולד לרעיה ויורם, דיפלומטים ישראליים השוהים עתה בישראל. המתנה–  שלושה תריסרי חיתולי נייר מ'הפי-אקס' האמריקני. בימים ההם, חיתולים חד-פעמיים הם מוצר שלא קיים בישראל. מכיוון שהגעתי לטהרן לא מזוודה, אורזים שלושה תריסר חיתולים חד-פעמיים בשלושה שקי אשפה.
מגיע הזמן לחזור לחדרי מעל 'ליאון'.

החבר הישראלי פוחד לנהוג לדרום העיר.
חושש שלא יספיק לחזור לפני העוצר.
מזמינים מונית.
מעמיס במונית שלושה שקי האשפה ובהם שלושה תריסרי חיתולי נייר.
יוצאים לדרך.
כעבור כמה דקות נכנסת המונית לתחנת דלק נטושה.
הנהג יוצא מהמונית ומתחיל ללכת.
אני רץ אחריו, ולשאלתי משיב שהעוצר עומד להתחיל ולא יספיק להגיע הביתה.
אני חוזר בריצה למונית.
לוקח שלושה שקי האשפה עם שלושה תריסרי חיתולי הנייר, ולבוש בחליפה ההדורה פותח בריצה בירידה המתונה לכיוון לדרום העיר.
רץ כשישה קילומטר עד 'ליאון', ומגיע עם שלושה שקי אשפה ובהם שלושה תריסרי חיתולי נייר מייד לאחר תחילת העוצר.

למחרת מגיעים הקונים של אחד מכלי הרכב של המשרד, להקפיץ אותי לשדה התעופה.
זורק שלושה שקי האשפה עם שלושה תריסרי חיתולי הנייר לתא המטען, ויוצאים לדרך.
בצומת שדרות שאה-רזא עם שדרות פהלאווי פקק אדיר.
שישה מסלולים מסתבכים עם שישה מסלולים נוספים.
אין כל תזוזה.
אי-אפשר להמשיך ישר לשדרות רוזוולט ומשם למהרבאד, שדה התעופה.
הכל תקוע.
מופיע איש במדים על המדרכה בשוליים הקיצוניים של הצומת, ומכריז במגפון שבידו שיש לפנות את הצומת.
מייד!
דבר לא זז.
הקצין מודיע שיפתח באש אם הצומת לא יפונה תוך שתי דקות.
אני מחייך בלעג.
החיוך קופא על שפתי כאשר משאית צבאית נכנסת בהילוך לאחור לתוך הצומת, הברזנט מתרומם, ומתגלה מקלע מכוון למרכז הצומת.
הקצין מתחיל בספירה לאחור של שתי דקות.
אני צועק לנהג שיפנה ימינה, שם היה פנוי, ושיברח מהצומת.
"זו לא הדרך לשדה התעופה," מתווכח הנהג.
"פנה ימינה וסע!" אני שואג.
פונים ימינה ומתרחקים מהצומת.
כעבור כדקה שומעים את המקלע יורה.

ממשיכים צפונה, מבצעים עיקוף של העיר, מגיעים למהרבאד מכיוון צפון, ולטיסה ברגע האחרון; גבר לבוש באלגנטיות, בחליפה קצת מיוזעת, עם שלושה שקי אשפה ובהם שלושה תריסרי חיתולי נייר חד-פעמיים.
זורק למסוע המטענים שלושה שקי אשפה עם שלושה תריסרי חיתולי נייר.
נוחתים לפנות בוקר בשדה התעופה לוד.

החלום לצאת משדה התעופה בלוד ללא מטען נגוז כבר מזמן.
אני מחכה לחבילות.
שלושה שקי אשפה עם שלושה תריסרי חיתולי נייר מגיעים קרועים בחלקם.
מעצבן.
מעמיס הכל על עגלה. עובר כמובן במסלול הירוק.
מוכס מזנק לעברי.
"מה בשקי האשפה?" הוא מתעקש לדעת.
"שלושה תריסרי חיתולים חד-פעמיים," מתפוצץ עליו בכעס,
"איזה עניין יכול להיות למכס בשלושה תריסרי חיתולים חד-פעמיים ארוזים בשלושה שקי אשפה?"
המוכס עונה בסבלנות: "בנפח גדול ובמשקל קטן, אלה מושלמים להברחה."
מושיב אותי על כיסא.
במשך כחצי שעה פותח המוכס שלושה שקי האשפה ואת כל שלושה תריסרי חבילות החיתולים.
אחד אחד.
לזכותו יאמר, שכאשר מסיים ולא מוצא דבר, הוא עוזר לי לקשור איכשהו שלושה שקי אשפה עם מה שנותר משלושה תריסרי חיתולי נייר.
וכך אני יוצא משדה התעופה, לאחר נסיעתי האחרונה לטהרן, גבר אלגנטי, לבוש בחליפה מקומטת, עם שלושה שקי אשפה קרועים ושלושה תריסרי חיתולי נייר חד-פעמיים.

כעבור כמה חודשים, לאחר שהושלמה המהפכה באירן, מתקשרת גליה מאור ממשרד האוצר.
"כמה הפסדתם ביציאה מאיראן?" היא שואלת. "באוצר נותר כסף איראני ששולם כמקדמה. מהכסף הזה נפצה אתכם בעבור ההפסדים שגרמה לכם המהפכה" היא מסבירה.
"אין צורך" אני משיב "יצאנו בשלום מאיראן עם שלושה שקי אשפה ובהם שלושה תריסרי חיתולי נייר חד-פעמיים."