נסעתי לספרד לחפש
הוא נפרד מאיתנו בפוקרה בכעס
אנחנו נוסעים הביתה
הוא להודו
לא שומעים ממנו זמן רב
אומרים שנראה במוסקבה
שנראה בסקוואט באמסטרדאם
פתאם מתקשר מברצלונה
גנבו לו הכל
מבקש לבטל המחאות נוסעים בתומאס קוק
סוגר
אני מבטל ומסדיר קבלת חדשים
עוברות שבועיים
לא שומעים ממנו
דרך תומאס קוק אני מגיע לטלפון של מנהל סניף הבנק בברצלונה
אומר שזוכר אותו, לא נראה שנפגע פיזית מהשוד.
עוברים חודשיים
אני דואג
דגנית אומרת להניח לו
יתקשר כאשר יהיה מוכן
מתקשר לבן קיבוץ הנמצא בברצלונה לו רשת סוכנים המוכרים תמונות מדלת לדלת
אומר שראה אותו באיזו פינה בולע אש.
שם לו כסף בכובע.
מדפיס עותקים רבים של צילום שלו
מדפיס מאחור כתובת וטלפון להתקשרות
מגייס את עצמון
טסים לברצלונה
יורדים מהמטוס היישר לרמבלאס
מחפשים ג'גלריסטים
שולחים אותנו לג'ורג'
אומרים שהוא ג'גלריסט
מוצאים אותו באיזו פינה, מסומם
מציגים לו את הצילום.
אומר שאינו מכיר .
פוגשים את הקיבוצניק.
נותנים לו ערימת צילומים להפצה בקרב עובדיו
דופקים על דלתות כל הסקוואטים של ברצלונה
הוא אינו שם
לא מזהים אותו בצילום
אחרי יומיים מגיעים למסקנה שאינו בברצלונה
מחליט שלא לבדוק חדרי מתים בבתי החולים
שוכרים רכב ונוסעים דרומה
עצמון נוהג. אני מנווט
מגיעים לולנסיה
בערב סיבוב במרכז העיר ובטיילת שלאורך החוף
מציגים את הצילום בפני אומני הרחוב
איש אינו מזהה
לילה בולנסיה
למחרת ממשיכים דרומה לאורך החוף לאליקנטה
בערב סיבוב בין אומני הרחוב
מציגים את הצילום
אין זיהוי
לילה באליקנטה
בבקר ממשיכים דרומה לאלמרייה
סיבוב בין הדוכנים בטיילת
עוצרים ליד דוכן אבני חן
המוכרת בוחרת עבורי אבן קווארץ גדולה
מבלי לדעת ששנינו נולדנו בחנוכה, במזל קשת
היא מבטיחה שבעזרת האבן אמצע אותו מחר
לילה באלמרייה
ממשיכים דרומה למלגה
מוכר הערמונים מצביע על פינה ברחוב
"כל ערב מגיעים לשם ג'גלריסטים" הוא אומר
עושים סיבוב וחוזרים.
מוכר הערמונים עוד שם.
אין ג'גלריסטים.
סיבוב נוסף.
חוזרים כעבור שעה.
אין ג'גלריסטים.
מוכר הערמונים אומר שמגיעים מאוחר בלילה.
הולכים לאכול.
חוזרים מאוחר בלילה.
מוכר הערמונים מצביע אל עבר הפינה.
ארבעה צעירים צ'כים.
הוא אינו ביניהם.
אחת מזהה מיד את הצילום.
"היינו עימו אתמול בבנפיסיו, מושבה היפית של הריינבו"
מסבירה כיצד להגיע
"זה בסיארה בלאנקה צפונית לגרנדה ליד הכפר אורחיבה"
לילה ללא שינה בגרנדה.
מתלבט אם להמשיך.
הרי ברור שהוא בריא ושלם.
ברור גם שאינו רוצה עמנו כל קשר.
מתקשר הביתה
עופר אומר לנסוע אליו
לבנפיסיו
בבקר מחליט
נוסעים לבנפיסיו
נוסעים צפונה מגרנדה בגשם שוטף.
עוצרים בפתח הואדי כפי שהסבירה הצ'כית.
עצמון נשאר במכונית ואני עולה רגלית בגשם שוטף במעלה הואדי
לאחר כשני קילומטר, אוהל
אשה בלונדינית עם ערימה של ילדים מחממת מרק על מדורה
מחייכת חיוך גדול
אומרת "ברוך הבא אבא של מיכאל"
"איך את יודעת" אני שואל
"אתם דומים"
מסבירה שעלי להמשיך עוד כקילומטר במעלה הואדי
לפני מפל המים לעלות בשביל עד לאוהל המרכזי.
מטפס במקביל למפל
מעל למפל אוהל גדול
והוא שם,
בפתח האוהל,
שוטף סיר גדול
אני מתיישב מולו ולא אומר מילה
הוא בוהה מבלי לאמר דבר
אני מחכה
ער דקותלבסוף הוא אומר: "חלמתי ששני הליצנים יגיעו היום לחפש אותי"
"מי הם שני הליצנים?" אני שואל
משיב: "אתה ועצמון"
הגעתי לבדי.
והרי עצמון יושב עצבני ברכב במרחק כמה קילומטר במורד הואדי.
הוא מזמין אותי להצטרף לארוחת בקר באוהל המרכזי.
הארוחה מורכבת משאריות שנאספו מפחי אשפה שבכפר למעלה.
הכל בושל בסיר גדול.
בתוך האוהל, במעגל, כשלושים איש.
מדקלמים איזה מזמור אינדיאני
עם תרווד ממלאים קערה ומעבירים אותה ימינה סביב המעגל עד לאחרון היושב משמאל לסיר הגדול.
ממשיכים לדקלם.
קערה, קערה, מועברת ימינה עד שלכולם קערה מלאה באותו תבשיל לא מגדר.
מפסיקים את הדיקלום ועומדים להתחיל לאכול.
זקן החבורה מתחיל לברך…
…ואז פורץ פנימה עצמון, לבוש שחורים וצועק בעברית:
"מי כל המטורפים האלו?
איזה זבל הם אוכלים?
מוזי, איפה אתה?
את מי צריך להרוג"
עצמון פוקד עליו לעלות לכפר ולהתקשר לאמא שלו
כל הילדים שלי פוחדים מעצמון
בבר שבכפר לא ממש מתלהבים לארח את ההיפים של בנפיסיו
אך עצמון ואני נראים פחות או יותר מהוגנים
יושבים על הבר והוא מחסל את כל מה שמונח בצלחת
הוא מתקשר הביתה ומדבר עם דגנית
שלום קר
מגיע הזמן להיפרד
עצמון ואני ננצל עוד כמה ימים ליהנות מטיול בספרד.
הוא מלווה אותנו למכונית הממוקמת עתה בכפר
נפרדים לשלום
והוא חוזר לכיוון בנפיסיו
עצמון מניע…
ואני פתאום גועה בבכי
ללא שליטה
כמו פרה בהמלטה
עצמון פותח את הדלת ובורח מהמכונית
מיכאל חוזר בריצה וצועק:
"אתה האבא הכי טוב בעולם"
נוסעים לגרנדה.
משם לקורדובה.
"אני חוזר לבנפיסיו" אני אומר.
עצמון עוצר את המכונית במקום.
פותח את תא המטען וזורק למדרכה את החפצים שלי.
נכנס חזרה למכונית, נוסע היישר למדריד, ועולה על טיסה הביתה.
אני חוזר באוטובוס לגרנדה, באוטובוס נוסף לאורחיבה, ויורד ברגל לבנפיסיו.
מקצים לי מקום באוהל יחד עם אנגלי שגר עם כלב על סירה על הנהר .
הכלב מת והוא בא לבנפיסיו להתאבל.
שתקן. לא מחליף עמי מילה בכל הימים בהם אנו שותפים לאוהל.
כעבור כשנה אני מקבל ממנו גלויה.
אני מתיידד עם זמרת דיקלומים אינדיאנים הקוראת לעצמה מורנינג סטאר (כוכב בקר)
ועם חבלן לשעבר ממשטרת לונדון הסוחב נכויות מפצצות שהתפוצצו בידיו.
אני מתרחץ תחת המפל ומטייל בשדות המריוואנה שמגדלים בואדי.
רק בהמשך אני מבין מה הם העשבים עם הריח המתקתק, המפוזים על ריצפת האוהל עליהם אני נרדם בלילות, ומדוע אני חולם חלומות מוזרים.
איני מחפש את מיכאל.
אני פשוט נמצא
הוא מוצא אותי כאשר רוצה לתקשר.
לפני שנוסע משאיר אצלו את אבן הקוורץ הגדולה שקבלתי באלמרייה
מיכאל מספר שכעבור כמה חודשים הוא פוגש את ג'ורג'.
ג'ורג' מספר לו שפגש בברצלונה אנשים מהצבא הישראלי שחיפשו לגייס את מיכאל
"אחד מהם אפילו טען שהוא אבא שלך" אומר ג'ורג'
מסתבר ששעתיים אחרי שנחתנו בברצלונה, פגשנו אדם שידע בדיוק היכן נמצא מיכאל בני.
