ברומא

קוני

הסיפור מתחיל בראשית שנת 1984 בתקופת הרעב הגדול במזרח אפריקה. אני נשלח מטעם ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO) למחוז טורקנה, בצפון מזרח קניה לבדיקת היתכנות ביצוע מתקני בציר מים. שם אני נע עצמאית מאזור לאזור ונותן תמיכה מקצועית למתנדבים האחראים על מחנות העבודה בכל אזור. באחריות כל מתנדב מחנה עבודה ובו עשרות אלפי רעבים, ותפקידם הוא לדחוף מזון המגיע מהעולם השבע ולבצע עבודות תשתית בתוכנית Food for Work של ארגון או"ם מקביל: (WFP) UN World Food Programme.

דן פון חילסט, מתנדב קנדי, אחראי על אזור לוקיצוגיו (Lokichoggio), בפינה הצפון מערבית של חבל טורקנה במשולש הגבולות קניה-סודן-אוגנדה. לוקי כל כך מרוחקת ומנותקת שאני מגיע אליה רק לקראת תום תקופת משימתי. דן נותן לי את כתובתה של אימו ברומא, ואומר שנראה לו כי אסתדר עמה. מספר שאביו, שהיה עובד FAO ברומא, נפל אל מותו כאשר הוביל קבוצת מטיילים בקטקומבות העתיקות שתחת העיר. דן אומר שאמצא שפה משותפת גם עם קלאודיו, החבר של אימו.

כאשר חוזר לרומא, אני מתקשר לקוני, אמא של דן.

היא מזמינה אותי לצהרים ביום ראשון בביתם בפיומיצ'ינו (Fiumicino) שלחוף הים. אני מגיע לקראת הצהרים, ופוגש את קוני ואת בן זוגה, קלאודיו,  זמר אופרה.

לאחר הארוחה, הולך קלאודיו לישון. קוני ואני לובשים בגדי ים והולכים לחוף הים הקרוב. מטיילים יחפים בחול, מפטפטים, ומדלגים מעל המזרקים המשומשים.

קוני אומרת שיש איזו וילה ביער שבקרבת החוף.

תמיד רצתה לבקר שם. הולכים ליער.

מגיעים לחומה גבוהה. שלטים באיטלקית: "אין כניסה".

אני מטפס על החומה ועוזר לקוני לעלות. קופצים למטה, וממשיכים לאורך דרך סלולה צפונה לכיוון הוילה. לא עוברת דקה, ומכונית משטרה עוצרת לידינו בחריקת בלמים. לוקחים אותנו יחפים, כשני קילומטרים דרומה לתחנת משטרה. חוקרים אותנו.

קוני מדברת עמם איטלקית, אני שותק.

קוני מסבירה שאני אורח מקנדה. אומרת "רק רצינו לראות את הוילה שביער".

"לא ראיתם את השלטים האוסרים כניסה למקום?" שואלים.

"לא הבחנו בהם" עונה.

מתקשרים למפקד התחנה הנמצא בביתו, ומנסה (כמו קלאודיו) לישון שנ"צ של יום א'. לאחר התייעצות ממושכת בטלפון מחליטים לשחרר אותנו. המפקד אינו רוצה להיות מוטרד מכמה זרים שאינם יודעים לקרוא איטלקית.

שני שוטרים רכובים על סוסים מלווים אותנו רגלית למקום בו קפצנו מהחומה

ואומרים לנו באיטלקית עדינה להתחפף במהירות.

לפני שנפרדים מהשוטרים אני מבקש מקוני לשאול מהי אותה וילה נסתרת ביער.

"זה מעון הקיץ של נשיא איטליה. מתארח שם כעת יאסר ערפאת".

קלאודיו

קלאודיו, בן הזוג של קוני הוא זמר אופרה.

קלאודיו, יהודי יליד ארגנטינה בן לאב מרוקני ואם ארגנטינאית.

קלאודיו גבוה ורחב, נראה כמו האיש הרע במערבוני הספגטי האיטלקיים, ואמנם, משחק את הבריון הרע בסדרות טלוויזיה מקומיות.

יש לו קול באס עמוק, היוצא מנפח חזה בגודל ענק, כמו זמרי באס בולגרים.

(כל כך חזק, שמכניע בביקורו בישראל את הרוח המזרחית הנושבת אחר הצהרים בכנרת.)

בימי ראשון אנו נוסעים במהירות 240 קמ"ש, בכביש סובב רומא על האופנוע של קלאודיו. מאחרי גבו הענק איני מרגיש את הרוח ועושה לנהגים אותם אנו עוקפים תנועה מגונה האופיינית לרומא, כף היד תחת הסנטר נמרחת החוצה –

me ne sbatto le palle – כולכם יכולים לאוורר לי את הביצים.

קלאודיו שר במועדון קטן בטרסטברה (Trastevere), מלווה עצמו בגיטרה.

בקהל רק נשים, שליבן נמס מקולו העמוק והחם.

הוא גם מופיע עם להקה בשירים דרום אמריקנים.

אנו נוהגים לבלות לילות שלמים במסעדות שלאורך האגמים מחוץ לרומא.

קלאודיו וחבורתו מנפנפים את המוזיקאים של המסעדה שרים ומנגנים בין המנות.

חוזרים העירה לקראת בוקר על האופנוע.

מקנחים בפיצה באחד הדוכנים ובקפה חזק בדוכן אחר.

ערב של שושנים

אני מציע לקלאודיו לארגן לו וללהקה שלו קונצרט.

מוצאים את האולם של אויקוס (Oykos).

קלאודיו מדפיס כרטיסים ומכין סיר פונטש ענק.

תוך כמה ימים אני מוכר את כל הכרטיסים לאנשי מחלקות דרום אמריקה שבארגוני האו"ם.

הגיע היום.

האולם מלא מפה לפה.

ללהקה מצטרפת זמרת קטנטונת הנראית אף יותר קטנה ליד קלאודיו.

שירים דרום אמריקנים קצביים.

'אל קונדור פאסה' בקול באס עמוק משולב בחליל ובסופרן הגבוה של הזמרת.

קהל מצוין, מכיר את כל השירים, לא יושב, קם ורוקד.

הופעה מלהיבה הנמשכת עוד ועוד.

בתום המופע מחיאות כפיים סוערות.

קלאודיו נושא נאום קצר, מודה לי, חברו הישראלי, על שארגנתי עבורו את הערב המוצלח.

אומר שיפתיע אותי וישיר שיר ישראלי.

שר את השיר עם הבאס העמוק בקצב איטי, קצב של בלדה.

מרגש.

מאד.

מלווה עצמו בגיטרה

.מושלם.

אני יושב בקהל ומחייך.

שר יחד עמו.

פתאום קלאודיו מעיף בי מבט מהיר, ומחייך חיוך קטן.

הלהקה מצטרפת וקצב השיר משתנה לקצב כפול, קצב מהיר.

"ערב של שושנים" בקצב דרום אמריקני.

מפגש מצמרר

ושוב ברומא. מתכונן למשימה עבור ה-Investment Centre של FAO.

הגרמניה האחראית על אתיופיה ואוגנדה מבקשת שאחרי שאסיים בקניה אמשיך למשימה באוגנדה.

מאז אנטבה אין לישראל יחסים עם אוגנדה.

אני מבקש להתייעץ עם נציג ישראל המאומן למוסדות האו"ם ברומא.

קובעים לי פגישה בבניין מספר 1.

זה הבניין שאין אליו כניסה לאנשים רגילים כמוני.

שמור רק לצד המדיני/דיפלומטי של מוסד האו"ם.

מגיע לבניין מספר 1.

לאחר זיהוי ובקרה ממושכים מכוונים אותי לחדר השמור לפגישות עם דיפלומטים.

לחדר נכנס אילן הרטוב, הנספח הכלכלי.

אני מציג עצמי ושואל: "האם סביר לישראלי לנסוע למשימה באוגנדה?"

"האם בטוח לישראלים שם עתה, תחת משטרו של מילטון אובוטה?"

שתיקה.

שתיקה ארוכה.

ארוכה מאד.

שתיקה ארוכה מדי.

לבסוף עונה אילן ואומר:

"אני מחטופי אנטבה, אמי, דורה בלוך נרצחה שם".

פאפראצי

ושוב ברומא לאחר תקופה באזורי החוף של קניה, הפעם עבור ה-
UN International Fund for Agricultural Development (IFAD).
שלושה שבועות לכתיבת מסמך פרויקט פיתוח לחמשת מחוזות החוף של קניה.
פגישת נימוסין עם סאם, מנהל מחלקת אפריקה.
ניגרי נוקשה, חליפה כהה, קורקטי.
מאד.
במבואה למשרדו, מזכירתו של סאם, יהודייה אוסטרלית חצופה.
מאד.
לאחר הפגישה הרשמית עם סאם, היא מזמינה את כולנו להצטרף בתום יום העבודה למשקה בבר ידוע.
לעת ערב מזמינים כמה מוניות, ונוסעים חבורה שלמה לאותו בר מפורסם.
כשמתקרבים לכניסה היא משתהה מעט, והולכת לידי.
בכניסה לבר, מסתובבת אלי, ומדביקה לי לפה נשיקה צרפתית.
מאד.
פאפאראצי צץ מאי שם.
מצלם.
למחרת בבקר מגיעים כולנו לישיבת תדרוך.
נכנסים למשרדו של סאם, מנהל מחלקת אפריקה.
אחרינו נכנסת גם אותה מזכירה חצופה.
אני מסתובב אליה, תופס אותה, מדביק לה לפה נשיקה צרפתית.

מאד.

טינו

לקראת סיום תקופה ברומא מזמין טינו את הצוות כולו לארוחה.
בציפייה לארוחה, מדלגים על ארוחת צהרים בחדר האוכל של מוסד האו"ם, ולקראת שעה חמש בערב נפגשים עם טינו בפיאצה נאבונה (Piazza Navona).
כולנו רעבים ומלאי ציפיות וטינו מאחר כרגיל.
לאכזבת כולם, טינו טרם בחר מסעדה.
הוא מוביל אותנו בבחירת המסעדה בה נאכל.
מדלג מהר על המסעדות המציגות תפריט מצולם.
"אלו מסעדות לתיירים" פוסק.
נכנס למסעדה אחר מסעדה, ומעיין היטב בתפריט.
אנו נגררים אחריו.
הרעב מתחיל להציק והאנשים מתחילים להתעצבן ולהעיר הערות נבזיות.
טינו לא שומע.
הוא מרוכז כולו בבחירת מסעדה מתאימה.
לבסוף מוצא טינו מסעדה עם תפריט המניח את דעתו, נכנס למטבח לשוחח עם הטבח.
אנו מחכים בחוץ, רעבים, מתלוננים, מתגעגעים לקישואים ולאבטיחים שהשארנו מאחור ב-IFAD.
כעבור עשרים דקות יוצא טינו בזעם מהמסעדה.
"הטבח הזה אינו יודע לבשל" אומר.
אני נזכר כיצד נאלצתי לשחד את הטבח במלון במלינדי (Malindi) שלא יתאבד לאחר שיחה עם טינו.
וכך נמשכת הסאגה של בחירת מסעדה במשך שלוש שעות.
שלוש שעות!
לבסוף מוצא טינו מטבח קטן, תחת אחד הגשרים על הטיבר.
שני שולחנות על המדרכה ומטבח.
שישה גברים רעבים ועצבניים מזמינים שש מנות שונות.
טינו מזמין את היין.
המנות מגיעות בו-זמנית.
אני אוכל את הארוחה הטעימה בחיי.

טוסקה

טוסקה, אופרה אהובה עלי, עולה באופרה של רומא בערב בו אני אמור לטוס לאפריקה.
הולך מוקדם לקופה.
כל הכרטיסים אזלו.
מאוכזב, מפנק את עצמי בארוחה איטלקית משובחת במסעדה שמול בית האופרה ומוציא את שארית הלירטות שנותרו מהאש"ל.
לאחר הארוחה עושה סיבוב נוסף ליד הקופות.
תופסת אותי אישה מכובדת למראה, ומציעה למכירה כרטיס לתא משפחתי פרטי.
יקר בטירוף ואת שארית הכסף האיטלקי כבר הוצאתי על הארוחה.
נותנת לי את הכרטיס ללא תמורה ומאחלת שאהנה.
מגיע לתא ממש עם הרמת המסך והאקורדים הראשונים של פוצ'יני.
טוסקה אופרה נפלאה, מכיר ומעריץ כל תו.
אני לבד בתא, מוסתר מהאולם, עם מבט מושלם על הבמה, איש אינו רואה אותי (חוץ מהשחקנים שעל הבמה).
אני משתתף פעיל באופרה, מנצח על התזמורת, קם ורוקד, שר, ומזייף.
מופע אדיר. בלתי נשכח.

מבצע מזומנים

"אשתי לא תכניס אותי הביתה אם לא אביא כסף" אני אומר בתום אחת המשימות.
מסבירים שתהליך התשלום לוקח לפחות שלושה חודשים.
האישור לתשלום חייב לעבור מספר רב של שלבים.
"חתום בבקשה על האישור ואמור לי לאיזה פקיד להביא את האישור" אני מבקש.
"אין בעיה אבל זה יתעכב המון זמן אצלו" אומר וחותם.
וכך אני ממשיך במשך יום שלם מפקיד לפקיד, שמונה תחנות.
כל פקיד מאיר פנים ומוכן לסייע אך מזהיר מפני השלב הבא.
אני משכנע אותו לעשות את עבודתו, ומתקדם לשלב הבא.
עד סוף היום אני מצליח לקבל פקודת תשלום לבנק שבקומת הכניסה לבניין.
באשנב הבנק מתנצלים, נגמרו להם המזומנים.
לא יכולים לשלם.
באקט מפתיע, קופץ מנהל הבנק בעצמו משולחנו, אץ רץ החוצה, חוצה בריצה את שדרת סירקו מאסימו, נכנס לבנק מסחרי שממול וחוזר תוך מספר דקות עם המזומנים הדרושים.

כך עם חיוך והרבה סבלנות אני מצליח לנצח בתוך יום, את הביורוקרטיה האו"מית והאיטלקית גם יחד.